מילא כל הדב חנינים והזהבות גלאוניות, שבטוחים שהשתיקה אל מול הרקטות היא זו שתביא את השלום הנכסף עם האנשים המתורבתים והנחמדים מעזה. אבל ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ אינם נחשדים בחולמנות יתר. אז מה גורם להם לחתור לרגיעה עם זנב מקופל בין הרגליים, אחרי שטרם מיצינו את הלחימה?
אז נכון, הורדנו את רמטכ"ל חמאס, אבל תוך דקה וחצי התמנה מחבל אחר במקומו. ברמה הפרקטית, צברנו תוצאות, אבל הן לא יתממשו לאורך זמן. חמאס ימלא במהירות את מחסני הנשק, מנהרות ההברחה יחדשו את פעילותן אחרי סבב שיפוצים מהיר, ובעוד כמה שנים נחזור שוב לבקר בעזה - אבל כמו תמיד, מול אויב הרבה יותר חזק.
מילא אם דעת הקהל הציבורית בארץ היתה נגד המבצע, מילא אם תושבי הדרום היו דורשים לחזור לשגרה (בדיוק להפך - שלשום, בזמן ראיון של השר דיכטר ליונית לוי בבאר שבע, תושבים נזעמים ניסו להתפרץ לשידור במחאה על הפסקת האש). מילא אם החמאס היה מרכין את הראש ומבקש יפה רגיעה. מילא אם אובמה היה לוחץ בטירוף, ומילא היה מתרחש בטעות הרג נרחב של אוכלוסייה אזרחית "תמימה" (תמימה אם נתעלם מהעובדה שזו האוכלוסייה שהעלתה את החמאס לשלטון).
אבל שום דבר מאלה לא קרה. החמאס ממשיך להתפאר ב"נצחונו", רוב המדינות הרלוונטיות תמכו בזכותה של ישראל להגן על עצמה, ובכל זאת ישראל לוקחת צעד אחד אחורה בגלל הסכם לא אמין, ממלמלת משהו על חמש שנות רגיעה מבלי להאמין לעצמה, ובעיקר מקווה שיהיה טוב. בדיוק כמו שקיווינו עד לפני שבוע.
נו, אז מה בעצם השתנה? מה הועילו חכמים בתקנתם? נכון שהם חטפו, אבל עצרנו באמצע העבודה. היתה לנו הזדמנות פז לפגוע בטרור בצורה אנושה, הרבה יותר מכאיבה, כזו שהייתה נחקקת כזיכרון לדורות עבור הפלסטינים. לאו דווקא כפלישה קרקעית אלא גם תוך כדי המשך ההפצצות מהאוויר ומהים.
ניפוץ בועת האספרסו
ומה בחרנו במקום זה? שוב להפקיר את תושבי הדרום לחסדי הטרוריסטים מעזה, שקרוב לוודאי לא יחזרו בתשובה קולקטיבית, ולא יתנזרו מתחביבם לאסוף אמצעי לחימה ולהתכונן ליום הדין הגדול והנורא.
הפספוס בולט במיוחד גם על רקע קריסת תיאוריית קורי העכביש של נסראללה. בעבר הוא הגה רעיון לפיו אנחנו חלשים, אנחנו מתפוררים מבפנים, ותקופה של אזעקות וטילים תגרום לעורף שלנו לגרד. הוכחנו לו ב-2006 שזה לא ככה, וב-2012 הוכחנו לחמאס שאנחנו, כאוכלוסייה אזרחית, הרבה יותר חזקים ממה שהם מדמיינים לעצמם.
גם הפנטזיות על אזעקה וטילים בתל אביב, שיוציאו את התל-אביבים מבועת האספרסו שלהם, לא עבדה. תושבי הדרום, אין לי ספק בכך (וגם גם מעידים הסקרים השונים) היו מוכנים להישאר באותו מצב גם עוד חודשיים, ובלבד שמכונת הטרור של החמאס לא רק תקבל כמה מכות, אלא גם תהפוך לגרוטאה חבוטה ולא שמישה, שלא תצליח להשתקם גם בעוד חמש שנים.
שר החוץ ליברמן אמר אתמול משהו על זה שאי אפשר להמשיך ככה כשעוד חודשיים יש בחירות. אין עלוב ופתטי מהתירוץ הזה. שום בחירות, קמפיינים ופריימריז לא שווים את סבל תושבי הדרום, שנאנקים מזה שנים - מאז ההתנתקות המבטיחה, יש להזכיר - תחת עול החמאס. כשהאוכלוסייה שלנו מופגזת על בסיס קבוע, מה שצריך לדחות את ההגנה הבסיסית הוא מערכת בחירות פוליטית?
ויש לזכור: בעולם כל כך תקשורתי, חשובה העמידות שכל צד מפגין. וכשבכיר ב"ועדות ההתנגדות" צוטט אתמול כאומר "האויב הציוני נאלץ להיכנע לכל הדרישות שהכתבנו. הם מודים בתבוסה שלהם במערכה. אנחנו לא נשתוק במקרה של הפרת הרגיעה", נראה שלפחות מבחינה תעמולתית - שעובדת במקומות מסוימים למרות המציאות - הם הצליחו לצבור כמה נקודות.
הפסקת המבצע תהיה בכייה לדורות. במקום לגדוע את ראש הנחש, עד היום העדפנו לשחק עם הזנב שלו. במקום להמשיך לרכב על המומנטום המצוין, הממשלה נגררת לתבוסתנות. במקום להגן בנחישות חסרת פשרות על תושבי הדרום, אנו שוב מפקירים אותם לנפשם, עם הרבה סיסמאות ברקע. אלה הן ההתרחשויות המטורפות במזרח התיכון: רק לפני שבוע החזרנו לעצמנו את יכולת ההרתעה, בימים אלה נדמה שאנו מאבדים אותה שוב. אז בחייכם, תנו לצה"ל לכסח.