אירוויזיון 2004. אני כתב צעיר ונמרץ במגזין "רייטינג", והגיליון שיוצא לקראת התחרות כולל כעשרה עמודי ספיישל-אירוויזיון פרי מקלדתי. כולם, באופן כזה או אחר, הם מחזור של החומרים שמתפרסמים ונלעסים לעייפה מדי שנה: הרגעים הגדולים של ישראל באירוויזיון, ראיון קצר עם יזהר כהן, ביקורת על רמתו הנמוכה של השיר הישראלי של אותה שנה (נדמה לי שזה היה "מילים לאהבה" של ליאור נרקיס), הפאדיחות לאורך השנים ושאר פרטי טריוויה שליקטתי ממקומות שמן הסתם ליקטו בעצמם. אני זוכר איך הגיליון ההוא, שבו כיכבתי במיוחד, העלה לי את האגו. סופי צדקה אפילו ראיינה אותי לערוץ הילדים באותו יום כסוג של מומחה לאירוויזיון. האירוויזיון נראה לי אז דבר חשוב, משפיע, משמעותי, תרבותי, כזה שכל העולם נושא את עיניו לכיוונו. אבל כמה שהאופקים יכולים להיות צרים כשמביטים עליהם מבעד לבועת הבידור הנוצצת והחלולה.
אם במבט לאחור אירוויזיון 2004 נראה כמו גוויה של משהו שהיה פעם נחמד ואיבד את המהות שלו ברבות השנים, אז אירוויזיון 2011 נראה כבר היום כמו שלד עטוף בתכריכים נוצצים, שמתעקש להראות שהוא רלוונטי. נכון שאפשר למצוא שם (בעזרת פינצטה מחודדת במיוחד) שירים סבירים ומעלה, אבל היי, גם שיטוט מקרי במייספייס יכול להניב כמה פנינים. בכל ערימת שחת ניתן למצוא מחט. אז למה להשקיע כל כך הרבה דווקא באירוויזיון? הרי הימים הטובים של האירוויזיון חלפו-עברו, וההנשמה המלאכותית שעוברת תחרות הזמר האירופאית נראית מגוחכת יותר משנה לשנה.
פעם השירים היו באמת טובים. עד היום אני מתרגש מ"הללויה" של גלי עטרי ולהקת חלב ודבש, מתמלא אופטימיות מ-"Love Shine A Light" (של קתרינה והגלים, זוכי 97'), חושב ש-"Insieme 1992" של טוטו קוטוניו האיטלקי (זוכה 90') הוא שיר מצוין, ואוהב מאוד חלק גדול מהקלאסיקות - Ding A Dong, Si, Eres Tu, Nocturne, Power To All Our Friends, Tu Te Reconnaras, Su Cancion. יש לי אפילו כמה העדפות ביזאריות-קאלטיות כמו טורקיה 95' וקפריסין 91'. אבל ראבאק, מתי בפעם האחרונה פגשתם קלאסיקה באירוויזיון?
מפגן של טעם רע
גם תחרויות קדם-האירוויזיון הישראליות לדורותיהן היו מפגן של טעם רע. כשלוקחים עשרה שירים שאמורים להיות הכי טובים שמדינת ישראל יכולים להפיק בשנה נתונה, והתוצאות מזכירות במקרה הטוב את ה"פינה לשיפוטכם" במצעד של רשת ג', זה מראה שמשהו כאן לא עובד. ההיסטוריה של הקדם מלאה בשירים שלא ברור בכלל איך הם השתחלו לתחרות המתוקצבת היטב.
אתמול החלטתי לבדוק האם משהו בכל זאת השתנה, והאזנתי לכל שירי התחרות. איתרתי שניים וחצי שירים סבירים. השאר הם קשקוש שלא ברור מי חשב שיוכלו להצליח בתחרות (ועזבו שמות). מתי יקום מנכ"ל רשות השידור השפוי, שיפטור את תקציב המדינה מהפארסה הזאת, שאותה כולנו מממנים מכספי האגרה?
אני מנסה להבין איזו תועלת מביאה ההשתתפות באירוויזיון, ולא מצליח למצוא. האם יש לזה ערך תרבותי? לא ממש. הפופ ההמוני והמסחרי מסתדר לבר, ובטח שאינו צריך תקצוב של רשות השידור, שאמורה להיות אחראית על יצירה איכותית. האם מדובר בצ'אנס לאומנים צעירים? אם כן, מדובר בטיפה בים, ובכל מקרה בשביל זה יש שפע תוכניות טלוויזיה, רדיו, אינטרנט וכו'. אולי מדובר בהזדמנות להשתלב במרחב האירופאי? הצחקתם אותי. אם כבר, מדובר יותר על השתלבות בקרקס האירופי. דקה וחצי אחרי שהקרדיטים מסתיימים, 90% מהצופים כבר שוכחים איזה שיר ניצח, ורק ההזויים הנותרים מתחילים לחשב סטטיסטיקות לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.
עברו השנים ששירי אירוויזיון הפכו ללהיטי-על במצעדים העולמיים. בשוק המוזיקה באירופה יש הרבה דברים מעניינים, אבל הם לא קורים באירוויזיון. הבעיה היא בעיקר שאנחנו אלה שמנשימים את הגויה הזאת. היא אמנם מתהדרת בנצנצים, בעניין מצד התקשורת וברזומה פופי נאה שהסתיים בערך לפני שני עשורים, אבל בסופו של דבר יש לזכור שלמרות הכל היא בסך הכל גוויה מהלכת.