מסחטת הדמעות העונה לשם "העובדים הזרים ותלאותיהם במדינת ישראל המרשעת" החלה לפעול שוב במרץ בסוף השבוע האחרון, בחסות התקשורת, בעקבות גירושה מהארץ של אופק בת הארבע. הילדה הקטנה נולדה בארץ, קיבלה שם ישראלי, ואף רשומה לגן ישראלי בשנת הלימודים הקרובה. אלא מה, אמה של הילדה, ננסי (שיש לה ילדה נוספת בפיליפינים, אגב), היא שוהה לא חוקית בארץ. אשרת השהייה שלה כבר פגה, ומתברר שהאינטרסים שלה לא בדיוק חופפים לאלה של מדינת ישראל. סיפור באמת לא נעים, ובוודאי שזה לא המצב האופטימלי עבור ילדה קטנה, אבל שיקולי ההגירה של מדינת ישראל, שלא לומר החוק הישראלי, קצת יותר חשובים.
מילים רבות נשפכו על נושא העובדים הזרים, ונראה שזה לא עומד להיגמר בעתיד. אני לא מומחה גדול בנושא ומורכבותו, אבל ברור לי שהממשלה ורשות ההגירה פועלים למען טובת המדינה. וטובת המדינה, עם כל הכבוד לשוהים הלא חוקיים שמבין העובדים הזרים, היא להגביל את מכסת העובדים הזרים בישראל, מסיבות שונות ומגוונות. אנחנו עדיין לא מדינת מהגרים לפליטים אומללים מסודן, הפיליפינים וכו', ומדובר למרות הכל במדינת היהודים, בואו לא נשכח זאת. אם כבר קליטה, יש לנו כמה אחים המפוזרים ברחבי העולם, שעלינו לקלוט אותם עוד לפני כן.
המקרה של אופק רק ממחיש את הציניות של חלק מהשוהים הלא חוקיים (ושל ארגונים ישראליים שעוזרים להם לתקוע יתד כאן בארץ), שמשתמשים בילדים כדי להישאר בארץ שלא יכולה ולא מוכנה לקלוט אותם בהמוניהם. כשאדם הופך למהגר לא חוקי בארץ לא-לו, ומביא ילדים אל תוך הארץ הזו, עליו לקחת בחשבון שמדובר בסיכון עבורו. אם הוא ייתפס, יש סיכוי לא רע שיגורש. משוואה מאוד פשוטה.
פתאום לפעילי זכויות האדם לא אכפת מהחוק הישראלי
בכלל, כל הקמפיין הריח יותר מדי מציניות. שרה נתניהו טרחה להצטלם עם הילדה, ארגון "ילדים ישראלים" הגיש עתירה לבג"צ וכמובן שגם כלי התקשורת נרתמו למלאכת השימור. אמנם אופק הוצבה בפרונט, אבל בין השיטין היה אפשר לזהות בקלות מי עומד מאחורי אותם קולות: כל אותם ישראלים שמבחינתם העובדים הזרים הם הבעיה הגדולה והכאובה של ישראל. לא תמצאו אותם מוחים נגד היחס המחפיר של המדינה כלפי מגורשי גוש קטיף, לא תמצאו אותם מגלים אכפתיות גדולה כל כך כלפי מצוקות הפריפריה, וכמובן שאין מה לדבר על מאבקי הנכים. מבחינתם בעיית העובדים הזרים היא האקוטית ביותר, וכדי שאלה יהיו מבסוטים, מדינת ישראל צריכה להעניק אשרת שהייה בלתי מוגבלת בזמן לכל עובד זר בעבר, בהווה ואפילו בעתיד. ועד אז, פתאום לא אכפת להם מהחוק הישראלי, היקר כל כך בעיני רובם.
הדאגה האינסופית לזר מזכירה לי מישהו שאני מכיר, שיש לו ארבעה ילדים ותוכי צבעוני אחד. אם הוא היה משקיע בארבעת ילדיו כמו שהוא משקיע בתוכי, אני בטוח שהתא המשפחתי שלו היה בריא הרבה יותר. ככה זה כשחושבים ודואגים לאחרים ולזרים הרבה יותר מאשר לבשרך-עצמך.
אנחנו לא יכולים לאפשר לעובדים זרים להסתנן לארץ (או להגיע עם אשרה זמנית ולא לשוב למולדתם בתום התקופה), להביא ילדים בלי סוף, ואז לקבל חסינות מטעמים הומניים. לא מדובר בתמימות, זו כבר שיטה. ועם כל הכבוד לאופק הקטנה - שבאמת, לבי לבי עליה - אי אפשר להתחיל לחלק אשרות שהייה לשוהים הלא חוקים שהשכילו להביא ילדים, במטרה לנגן על נימי המצפון הישראלי.