כמו כולם, גם אני נמצא ברוב הזמן על אוטומט. הביקורת שלי על המציאות נובעת מהמקום שבו אני נמצא, התובנות נגזרות בעיקר מהדברים שלמדתי בחיים, וכך בעצם רובנו נוהגים. גם היחס שלי לחילונים לא היה שונה בהרבה. עד לא מזמן חשבתי שהם לא מבינים את האמת, הם משחיתים את חייהם על הבלי העולם הזה, חלקם מעדיפים עובדים זרים על פני אחיהם החרדים, ועוד ועוד. אני עדיין חושב כך באופן כללי, אבל עם כוכבית מאוד גדולה בצד.
לפני שבוע נפל לי איזשהו אסימון, ואני מנסה להפיל אותו גם בצד השני. והאסימון הוא כזה: כולנו בסך הכל רוצים שיהיה כאן טוב. נראה פשוט ובנאלי, נכון? אם תישארו עד סוף הטקסט, תבינו שזה בכלל לא טריוויאלי. למעשה, רובנו כלל לא מבינים את זה, אפילו לא ברמה הכי שטחית.
נתחיל למשל בלימודי תורה. הדתיים מאמינים שהעובדה שיש כאן אברכים (שמקבלים גרוש וחצי מהמדינה, בניגוד לאגדה הרווחת) גורמת לכך שיהיה לנו טוב. לכולנו. גם לחילונים. מנגד, החילונים מאמינים שאם לא היו לומדי תורה - היה לנו הרבה יותר טוב. את התקציבים היינו מפנים בוודאי לתמיכה בספורט, לבלט, אולי אפילו לחינוך. כל אחד יכול לשנוא את השני בטירוף, אבל אם נתחיל להבין שגם הצד השני רוצה שיהיה לנו כאן טוב, ופשוט התפיסה שלנו לגבי המציאות שונה, לפעמים לחלוטין - נסתדר הרבה יותר.
או למשל נושא תרומת האברים. התקשורת התנפלה בשצף קצף ובעיניים אדומות מזעם על "כמה רבנים" שהגיעו למשפחתו של אבי כהן והתרו שאסור לתרום אברים לפני שגופו נדם לגמרי. לזה הצטרפו כל מיני אגדות זולות שאני לא מאמין להן על הבטחות מצד אותם "רבנים" שכהן יחזור לאיתנו, והמדיה חגגה עם עוד פח נפט למדורת השנאה. אבל מה עומד מאחורי ההימנעות מתרומת האברים? האם מדובר בשנאה של הדתיים לכל המושתלים למיניהם? האם מדובר ברצון לעשות "דווקא"? לא ולא. הם מאמינים שניתוק של אדם מהמכשירים לפני זמן המוות (על פי ההלכה) הוא למעשה הרג. אז מה הם לא רצו לעשות? להרוג את כהן. מאחורי זה עומדת תפיסה שלמה של חשיבות החיים, שזה לא המקום להסביר, אבל מדובר בכוונות טובות.
מנגד, היום אני מבין שגם הכוונות של המתקיפים החילונים היו טובות. הם בסך הכל רצו לתת חיים לעוד כמה תורמים, והתקיפו את הדעות הפרימיטיביות מבחינתם. זו מדרגה יפה, אבל יש מדרגה גבוהה יותר: להבין שהתנגדות הדתיים לתרומת איברים לפני זמן המוות הסופי אינה נובעת מרשעות אלא מאמונה יהודית פשוטה.
המוסר הוא עניין זמני
אפשר לקחת כל נושא, לנתח אותו ולראות עד כמה כל אחד מהצדדים רוצה שבסך הכל יהיה לנו טוב, גם הדתיים וגם החילונים. אפשר להתווכח על כל נושא, וגם לנסות לשכנע, אבל יותר חכם להבין, אפילו תוך כדי התנצחות, שאין לאף אחד מונופול על האמת. עם זאת, יש לזכור שהדתיים מסתמכים על מי שברא את העולם (לשיטתם), ואילו החילונים מסתמכים על נורמות חברתיות, על מוסר ועל דברים שבריריים שיכולים להשתנות תוך דקה וחצי. להזכירכם, עד לא מזמן היו עבדים שחורים בארה"ב, לנשים לא הייתה זכות הצבעה, והיטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות "תרבותיות" - וזה היה סופר-מוסרי. זה מוכיח שמוסר הוא עניין זמני ו/או מקומי.
היהדות, לעומת זאת, מתבססת תמיד על אותו מוסר ואותו קו מנחה שהמקור שלו נמצא בתורה. זה מה שנותן ליהודי המאמין את התחושה שהוא צודק, שיש לו בסיס מוסרי הרבה יותר עמוק. אבל החילוני הממוצע מאמין שמדובר באגדות עלי-באבא ולכן הוא נלחם בהן בכל הכוח. נכון, יש ביהדות לא מעט דברים שנראים תמוהים במבט שטחי, אבל כשלומדים אותם לעומק מבינים שלכל דבר יש היגיון.
אז היום, גם כשמשהו מאוד מעצבן אותי במאבק התמידי בין דתיים וחילונים, אני מנסה להבין גם את הצד השני. בסופו של דבר כולנו פועלים מתוך רצון שיהיה כאן טוב (למעט פרובוקטורים שפועלים מתוך שנאה ואינטרסים פוליטיים, או כלי תקשורת שמחרחרים מלחמה). התובנה הזו בהחלט יכולה לעזור לנו בראייה נכונה יותר של המציאות. ולא רק יותר נכונה - גם הרבה יותר שפויה ואנושית.