בסופו של דבר כיביתי את הרדיו, והדציבלים המטרידים פינו את מקומם לנסיעה שלווה. אבל בפעם הבאה כשמישהו חתך אותי בכביש או נופף לעברי בזעם בגלל שנסעתי לאט מדי לשיטתו, כבר הבנתי מאיפה זה בא: נראה אתכם מקשיבים כל יום לרזי ברקאי, נתן זהבי, גבי גזית ותכניות שונות שמציפות את כל הגועל נפש למעלה, ולא נכנסים להילוך אוטומטי של עצבים וקוצר רוח על הבוקר.
יכול להיות שאני רגיש מדי, אבל זה קרה לי גם במערכת הבחירות המוניציפאלית הקודמת בקריית שמונה. הייתי יועץ התקשורת של אחד המועמדים (שבסופו של דבר ניצח בבחירות), ובמשך כל התקופה חייתי בסטרס מתמשך. הפלריגים הציפו את רחובות העיר, הסלוגנים הציפו את זמני הפנוי, והכי מאכזב היה שנפלתי בלשון הרע בגלל המטרה הקדושה שריצדה לי בעיניים: הניצחון בבחירות. הבנתי שזה ממש לא בשבילי, אבל היה כבר מאוחר יותר. איכשהו שרדתי.
גם לקראת הבחירות הארציות הנוכחיות הייתי בעניינים. התעצבנתי מהזלזול של ביבי וליברמן בדתיים, כולל הניסיון הנואל להתיימר להפוך לפוסקי הלכה בכל הנוגע לענייני גיור, התאכזבתי מהפשרנות הדתית של נפתלי בנט וחבריו לסיעת הבית היהודי, השתוממתי מול הקמפיין של הרב חיים אמסלם שערך סקר פופולאריות הזוי בינו לבין הרב עובדיה, סלדתי מציפי לבני שנלחמת בכל מה שנודף ממנו ריח ימניות ויהדות, התאכזבתי מהרב שי פירון שהלך עם יאיר לפיד והפגין שורת דעות מתנחמדות למרות שאין לו כתפיים הלכתיות מספיק רחבות ללכת נגד הזרם, ועל מפלגות הזויות יותר או פחות עדיף שלא להכביר בכלל מילים.
גם ש"ס, המפלגה שלה אצביע ביום שלישי הקרוב, עשתה טעות עם קמפיין "כוכבית גיור" המטופש ונטול הצניעות, כך שהמערבולת הלכה והתעצמה. לזה תוסיפו ויכוחים פוליטיים עם מכרים, שסתם בזבזו אנרגיה לשני הצדדים מבלי לשכנע, וקיבלתם את מה שהפוליטיקאים ומנהלי הקמפיינים רצו.
שפל חדש
ואז, ברגע אחד, החלטתי לשים את הכל בצד ולהתחיל לטמון את הראש בחול. ממילא כיהודי מאמין אצביע ש"ס - המפלגה הדתית-חברתית שהתורה היא הדגל המרכזי שלה, ומונהגת על ידי פוסק הדור, הרב עובדיה יוסף - דמות עצומה שכל מי שמכיר טיפה ולא ניזון רק ממערכונים מטופשים, מבין את גדולתה העצומה. אז למה להתעצבן מציפי לבני, לחשוש מליברמן או לצקצק מול בנט? האם זה יעזור למישהו? והאם יש למישהו ספק שאנו בסך הכל פיונים על לוח השחמט של הפוליטיקאים? הרי רוב הבלה-בלה שעובר בבחירות הוא פרי יצירתם הקודח של פרסומאים ויועצי תקשורת ממולחים.
רוב הדיבורים הם לא על אידיאולוגיה אלא על אישיות (מהונדסת, כמובן) של המועמד. רוב ההבטחות לא יקוימו אלא ימוחזרו שוב בעוד ארבע שנים. אנחנו מולעטים בעיקר בספינים, בדפי-מסרים, במתקפות שנובעות מטקטיקות ולא מאידיאולוגיה. ידידיה מאיר ביטא זאת באופן מדויק בטורו המופתי, שבו תיאר תכתוב סמסים עם גלעד ארדן. צריך לקרוא כדי להאמין עד כמה התעמולה צינית, שקרית, שלא לומר מטונפת. נכון שמערכות הבחירות בישראל לא התאפיינו מעולם בניקיון כפיים ובתרבותיות קולוסאלית, אבל נראה ששוב הידרדרנו לשפל חדש.
אז מה הפתרון? פשוט מאוד. לא להיות כלי שרת בידי אף אחד, אלא לטמון את הראש בחול ולחכות עד תעבור הג'יפה. האמינו לי שלא תפסידו כלום, חוץ מזמן יקר. כחובב מושבע של מערכות הבחירות 1996 עד 2009, קראתי מספיק מאמרים פוליטיים שאם נחבר את כולם בשרשרת נגיע עד לירח, הלוך-ושוב. ידעתי הכל על העימות בין נתניהו לאיציק מרדכי, חפרתי היטב בתיק סיריל קרן ב-2003, וחזיתי שלוש שנים מאוחר יותר את הצלחת מפלגת הגמלאים. נו, ועם כל הכבוד - האם יצא מזה משהו? ממש לא. סתם זמן, עצבים ואנרגיה שהלכו לריק.
לכן ברור שגם עכשיו לא נרוויח כלום מחפירה פוליטית, מהזדעזעות ומצקצוקי שפתיים. שכל אחד יצביע למי שהכי נאמן להשקפת עולמו, יסתום את האף ויחכה ליום שלישי הקרוב. ממילא לא צפויים שינויים מהפכניים, עולם כמנהגו ינהג, ותכניות האקטואליה ברדיו ימשיכו להפוך אותנו לעוד יותר עצבניים בכביש. לא חראם על האנרגיה?