מה שכן מפתיע זה מה שקורה כשמקשיבים, כשמתקרבים, כשנכנסים הביתה. מתברר שיורם שפטל עדיין סוגר חשבונות עם אמא ומגדל תינוקת לא שלו. שליאת הר לב לא רק מאמי אלא יודעת לשלוף ציפורניים. שעופר עיני נאלץ לגלות את מה שניסה הסתיר. שקורין אלאל לא יצאה מהארון בשמחה גדולה. ששאול מופז הוא לא זה שלובש את המכנסיים בבית. שהפוזה של נירו לוי עובדת בעיקר בטלוויזיה. שהחיוך של טובל'ה מסתיר המון עצב. שהרב פאנגר לא כזה מטורלל כמו שהוא מציג את עצמו. שרינת גבאי היא לא אדם שמח. שאילן בן דב לא התרסק במקרה.
נקודת המפגש בין המעשים של אנשים, התדמית שלהם וסיפור החיים שלהם היא תמיד מרתקת, בעיקר כשמוצאים קונפליקטים. כשהתדמית לא מתאימה למעשים. כשהמעשים לא מסתדרים עם ההיסטוריה האישית. אבל לפעמים זה דווקא מסתדר – באופן הכי לא צפוי. מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה שמרעיש עכשיו עולמות, היה ילד יחיד שחברו הקרוב היה צב. גם בלי ניתוח פסיכולוגי בגרוש, זה לא מפתיע שתפיסת עולמו כוללת השגת תהודה נרחבת לעבודתו.
אני נזכר בסירוב של המורה לספרות בתיכון לחבר בין חייו הפרטיים של הכותב לבין הדברים שכתב. זה תמיד עיצבן אותי. חשבתי שלהתבונן מקרוב על החיים של האנשים שמשפיעים עלינו זה לא רק מעניין. זה רלוונטי כשמנסים להבין אותם ואת מעשיהם.
בתחילת חלק גדול מהראיונות, המרואיינים היו מנסים להבין עם איזה אג'נדה אני בא לראיון. בעד? נגד? לפרגן? להשמיץ? התשובה שלי היתה קבועה: אין אג'נדה. אני רוצה להתקרב ולהבין את האיש או האישה שלפני. אני מקווה ש"אנשים" הצליחה להדליק את הזרקור הזה מעל חייהם של האנשים שמעסיקים אותנו, ולשרטט תמונה חשובה ומעניינת. זה בדרך כלל לא היה פשוט, אבל מה שבטוח - לנו לא היה משעמם.
מקווים להיפגש שוב בעונה הבאה. קיץ נעים.