אין דבר ישראלי יותר מאותה התרגשות שמציפה את הבטן כשרואים את אורות מישור החוף קרבים בטיסה חזרה לארץ. רגע לפני שגלגלי המטוס נוגעים בקרקע של בן גוריון, אני תמיד מוצפת בתחושות געגוע, לא משנה כמה בכיתי לפני העלייה למטוס על החופשה שנגמרה. בכל פעם שחזרתי מחו"ל מצאתי את הלחי צמודה לחלון, מחייכת מאוזן לאוזן, מנסה למצוא בין פסיפס הבתים והרחובות את הבית שלי.

בשנה האחרונה, הבית שלי הוא דירת סטודיו קטנה ברובע ה-11 בפריז. אני אחת מאותם ישראלים שעזבו לאירופה כדי להגשים חלום. רציתי לאתגר את עצמי אחרי הצבא בקצת יותר מעוד טיול במזרח, וגם ככה תמיד אהבתי שאמרו לי שאני "לא ממש נראית מפה". אז יאללה, אמרתי לעצמי, הארץ לא הולכת לשום מקום, תמיד אפשר לחזור. מצאתי עבודה בחברה ישראלית שמאפשרת רילוקיישן ועשיתי הכל כדי להשתלב בצרפתיות המקומית. ואז הגיעה הקורונה.

השקר הצרפתי

אין ספק שזו הייתה שנה קשה לפריז. זה התחיל בשריפה בנוטרדאם, המשיך במחאות האלימות של האפודים הצהובים, אחר כך הגיעו גלי חום נוראיים בחודשי הקיץ שחשפו את חוסר המוכנות הצרפתי מול ההתחממות הגלובלית, ואז שביתה בת חודשיים של כל התחבורה הציבורית בעיר. ועכשיו, כאילו כל זה לא הספיק, הגיעה גם קורונה.

במהלך כל השנה דגלתי בתרבות ה"יהיה בסדר" שחונכתי על ברכיה בארץ. ניסיתי לברוח מהכאוס הישראלי הטוב והמוכר וקיבלתי בלגן זר ומנוכר. עננה אפוקליפטית מרחפת מעל ראשי הישראלים שהגיעו לפה כדי להנות קצת מהשאננות הצרפתית. במהלך כל השנה האחרונה לא הרשיתי לעצמי לראות כמה הסיטואציה שנקלעתי אליה בלתי אפשרית. כמה אני בעצם לבד בעיר הזרה הזו. היום, אני כבר לא ממש מצליחה להוציא את צמד המילים הזה מהפה.

בשבוע שעבר עוד היה נדמה שמה שקורה בארץ לא ממש קשור למה שקורה פה. כשפה מספר החולים טיפס ועבר את רף האלף, בארץ דיברו על עשרות. כשפה התענגתי על כוס יין בקפה השכונתי, בארץ הודיעו שסוגרים את השמים. אפילו איטליה השכנה הרגישה רחוקה מהמציאות הפריזאית. אתמול, בפעם הראשונה, בית הקפה השכונתי שלי נשאר סגור.

הצרפתים ידועים בשאננות ובחוסר האכפתיות שלהם. למרות שהממשלה הכריזה על מצב חירום, בסוף השבוע התקיימו הבחירות המקומיות בפריז, כי אין משמעות לחיים כאן ללא הבירוקרטיה. וכאילו אין מחלה שמאיימת על כולנו, יצאו הצרפתים אל הפארקים לטיולי יום ראשון שגרתיים. הרחובות התרוקנו מתיירים, אבל הצרפתים לא ממהרים למלא את הדירות הקטנות שלהם בגלילי נייר טואלט. הם יוצאים לאוויר הצח וקונים את הבגט שלהם במאפיות – שאמנם לא הוגדרו כעסקים חיוניים במצב הנוכחי,  אך נשארו כולן פתוחות לרווחת התושבים. אתמול פגשתי בתור בבולנג'רי חבר מקומי ושאלתי אותו בחופזה איך הוא בכל טירוף הזה. "סה-וה", הוא ענה, ה"יהיה בסדר" הצרפתי. לרגע היה נדמה שאולי הם יותר ישראלים ממה שאני מרשה לעצמי להאמין.

בצרפת מונים מאות נפטרים. איש חוץ מיקיריהם לא יודע את שמם, באיזו מכולת ביקרו לפני שאובחנו והאם נסעו ברכבת משדה התעופה. הם מספר תלת-ספרתי הולך וגדל בכותרות העיתונים מדי יום ותו לא. צרפת הכריזה לפני יומיים שהיא עוברת למצב 3 למניעת התפשטות המחלה במדינה, סגרה בתי ספר והגבילה את אפשרויות התעסוקה. אתמול בערב הנשיא עמנואל מקרון הודיע על החמרה בנהלים: איסור על כל התקהלות ועל תנועה ברחוב שאיננה לצרכים חיוניים. 100 אלף שוטרים יפוזרו ברחבי המדינה כדי לאכוף את ההנחיות. כמעט הכל נסגר - אבל המאפיות נשארות פתוחות. המאפיות לא ייתנו לשום אסון לאומי לשבש את תוכניות ארוחת הבוקר.

לשמור על הבית

"אני לא סומכת על הצרפתים, הם לא יעזרו", אמרה לי חברה ישראלית בעלת דרכון אירופי שכבר התחילה לארוז את הפקלאות. "לפחות בארץ יהיו חייבים לדאוג לך". אומרים שכשהמצב הביטחוני בארץ מחמיר, יש עלייה במספר הבקשות לדרכונים זרים. שתהיה אופציה לברוח, שנוכל לעזוב רגע לפני שהכל מתפרק או לפני שאבא יקבל צו 8. ודווקא עכשיו, בקטסטרופה הזאת, אף אחד לא רוצה להיאחז בדרכון הגרמני שסבתא הורישה. אנחנו רק רוצים לחזור הביתה

"אין לנו ארץ אחרת" ו"הכי בבית בעולם" פתאום גורמים לי באמת לרצות להיות הכי בבית בעולם, בזרועות של אמא עם הקוסקוס והגפילטע. אפילו "הסכסוך" או הבחירות החוזרות הנשנות כבר לא נשמעים מפחידים כל כך. האינסטינקט הראשוני הוא ללמוד מהטעויות של סבא וסבתא ולברוח מאירופה כל עוד אפשר. עד עכשיו הייתי אשת העולם הגדול, ופתאום המחלה הזו החזירה אותנו שוב ל"אנחנו" ו"הם".

אבל דווקא בגלל זה אנחנו צריכים להישאר פה, בגולה. אסור לנו לחזור עכשיו לארץ, כי באמת אין לנו ארץ אחרת. כי ערך החיים בשבילנו הוא מעל הכל, והרצון האגואיסטי שלנו - שלי - לחזור עכשיו מהר לזרועות ההורים, יביא איתו אסון גדול יותר. כי אנחנו נביא את המחלה איתנו במטוס ישר לבית אמא ואבא. כי במחלה הזו לא משנה אם אנחנו צרפתים, סינים או ישראלים. כל הישראלים שנמצאים עכשיו בחו"ל צריכים להבין שהם קיבלו "צו 8" שקורא להם להישאר איפה שהם, וכדי להגן ולשמור על הארץ, אנחנו חייבים לציית לו.

כשכל זה ייגמר, ואני אראה מהמטוס את אורות מישור החוף הולכים ומתקרבים, אני אזהה את תחושת החום המוכרת שמשתלטת על הגוף ואחייך את החיוך הבלתי נמנע כשאמצא את הבית שלי בין פסיפס הבתים ממעוף הציפור. אני מוותרת על התחושה הזו כרגע, למרות שאני כל כך מייחלת לה. כי עכשיו, יותר חשוב לשמור על הבית שלי, אם כי הפעם עדיף לעשות את זה מרחוק.

אנה חייט היא סטודנטית ישראלית החיה בפריז

קורונה בצרפת (נכון ל-17.3.20): 6,473 חולים, 12 מחלימים, 148 מקרי מוות

עוד ב"סגר עולמי": קורונה בברצלונה - כשהספרדים שומעים שהישראלים בבידוד, הם משועשעים