בכל פעם שאני מתקשר לחברים בישראל בשיחת וידאו הם נבהלים. זה לא שהם מופתעים משיחת וידאו בלי התראה (בימינו זה כמו לסמס) וזה לא שאני משתעל להם על המסך. אני פשוט בחוץ, הולך ברחוב תחת השמיים הכחולים של ונקובר ופריחת השזיף הוורודה שממלאת את האוויר, ובמצלמת הטלפון שלי אפשר לראות ברקע גם קנדים אחרים עם כוס קפה ביד או שקית קניות מהסופר. מה זה, הם שואלים בבהלה, אתה בדרך לבדיקת חירום חיונית? אתה מאה מטר מהבית?! לא, אני סתם מטייל עם הכלב, ויש לו מרץ הבוקר אז אנחנו בטח איזה חצי קילומטר מהבית לפחות. מה זה, אין אצלכם קורונה? יש, בטח שיש, אבל מסתבר שאפשר לנהל את זה גם אחרת – בדרך הקנדית.

הבעיה הכי גדולה של קנדה היא שהיא תמיד נמדדת, אפילו בעיני עצמה, ביחס לארצות הברית, השכנה שמעבר לגבול. איך קנדה? יותר יפה מארה״ב, פחות מעניינת מארה״ב, יותר ליברלית מארה״ב, פחות קפיטליסטית מארה״ב. הבעיה הזו היא גם היתרון שלה. במחיר של ״פחות מעניינת״, קנדה היא לנצח האלטרנטיבה השפויה והיציבה לארה״ב, וזה נכון גם למשבר הנוכחי. בעוד השכנה מדרום הציגה מופע אימים של קריסה קטסטרופלית בכל שלבי המניעה, התכנון וההתמודדות עם המשבר עד שהפכה למוקד החמור ביותר כיום של המגפה, קנדה עשתה מה שהיא יודעת לעשות היטב: שמרה על קור רוח, תכננה קדימה והקשיבה למומחים.

זה מורגש כבר כשיוצאים לרחוב. קודם כל – מותר לצאת לרחוב. אפילו כדאי. האביב סוף סוף הגיע, הכל פורח, אנשים מחייכים זה לזה. כן, הם בחוץ, אבל הם נשארים בריאים. אין סגר ואין מחסור. ההוראה היא לצאת כמה שפחות ורק אם אין לך תסמינים, ולא לפגוש חברים ומשפחה. אם יוצאים, יש לשמור על כל כללי הבטיחות: שני מטר מכל אדם אחר, מסכה אם יש, חיטוי ידיים תכוף. ההבדל הוא שבקנדה ההוראות האלו אשכרה מספיקות. בקנדה כולה, מדינה של 38 מיליון איש, מספר המקרים למיליון איש הוא כ־200, לעומת 600 בישראל ו־4,000 באיטליה וארה״ב. בבריטיש קולומביה, הפרובינציה בה אני גר ומונה 5 מיליון איש, יש כרגע רק אלף מקרים ידועים, מחצית מהם כבר החלימו. מספר המקרים החדשים היומי פה התייצב ולא עלה כבר שבועיים. אלה מספרים מדהימים, גם אם אנחנו עדיין לא בחלק המתיישר של העקומה. וזה עובד די בקלות, בלי לייצר היסטריה, אפילו אם נייר הטואלט בסופר נגמר ליומיים (וכבר התמלא מחדש, לא לדאוג).

יותר שכל ממזל

אז מה הסוד? הסוד הוא שהקנדים הם נינוחים וצייתנים. כן, הוגדרו בחוק החירום קנסות ומעצרים למי שמפר את הכללים החדשים, אבל הם לא ממש נאכפים, כי פשוט לא צריך. אמרו לקנדים להישאר בבית, אז הם נשארים. אמרו להם שאפשר לצאת החוצה אבל אסור להתקהל, אז הם יוצאים אבל לא מתקהלים. הם גם מגדילים ראש: רבים מבתי הקפה והמסעדות בוונקובר סגרו את עצמם (כדי לשמור על העובדים) או עברו לשירות טייק אוויי ומשלוחים בלבד, הרבה לפני שהעירייה או הממשלה הכריזו על הגבלות וסגירות.

זו לא צייתנות עיוורת. הקנדים - ואני מקווה שאתם יושבים - מאמינים לממשלה שלהם. הממשלה המחוזית והממשלה הלאומית מפרסמות עדכונים יומיים, והאזרחים סומכים עליהן. גם אלה שחושבים שג׳סטין טרודו הוא נחש דו-פרצופי עם חיוך פוטוגני (ופגשתי לא מעט כאלה) יודעים שבשעת משבר הדבר הנכון הוא להקשיב לו בלי להתווכח. טרודו, מצידו, לא מסתפק בהוראות, אלא עובד ומהווה דוגמה. כשרעייתו סופי התגלתה כחולה, שניהם הסתגרו בבית לשבועיים. טרודו המשיך לדווח מדי יום ולנהל את המדינה תוך שהוא מהווה דוגמה לאזרחיו להכרח שבבידוד. חבילת הסעד הענקית שלו לתמיכה בעסקים ובאזרחים הוכרזה בשלב מוקדם מאוד של המשבר ובלי היסוס. וגם יש לו זקן בידוד מוצלח.

זה לא רק טרודו, כמובן. זה קודם כל מזל: אף על פי שקנדה היא גדולה ובינלאומית, הנגיף הגיע אליה יחסית מאוחר. וזה גם שכל: עד שהנגיף התפרץ פה, קנדה הספיקה לעקוב אחרי המתרחש בסין, באיראן, ביפן ובאיטליה וללמוד מהן. ובניגוד לארה״ב, היא גם ידעה ליישם את הלקחים. עוזרת גם העובדה שמערכת הבריאות הקנדית, בניגוד לאמריקאית, היא כבר עשורים רבים מערכת בריאה וחזקה שזוכה לתמיכה ממשלתית, וכמו בישראל, היא ממלכתית ועובדת היטב. מספר המתים והחולים הקשים מתוך סך המקרים בקנדה הוא מהנמוכים בעולם (לצד גרמניה, עוד מדינה עם אזרחים צייתנים ומערכת בריאות מצוינת).

שיעור בצניעות

כשעברנו לפה, שאלתי באיזה פורום מקומי מהם החוקים הלא-כתובים של המקום. קנדי אחד ענה לי שבכל אינטראקציה שהיא הקנדי ישים את עצמו במקום השני. זה נכון בקטן ובגדול, בין אם מדובר בהמתנה לקופה בסופר או בניהול מדיניות ציבורית – אתה שם את טובת האחר לנגד עיניך. אתה לא נדחף בתור ואתה לא דורס בשביל רווח אנוכי. לצד ההמלצה להימנע מתחבורה ציבורית, למשל, ונקובר הכירה בכך שיש אוכלוסיות שחייבות להסתמך על תחבורה ציבורית, אז האוטובוסים ממשיכים לפעול אבל הם כמעט לגמרי ריקים, ועכשיו הם גם בחינם. הממשלה הקנדית הכריזה על השקעה של מיליארדים בציוד מגן תוצרת קנדה כדי לספק למערכת הרפואית את מה שהיא צריכה ובו-זמנית לתמוך בכלכלה המקומית. זה נורא פשוט כשזה בסדר העדיפויות שלך.

כאמור, המשבר הזה הגיע לקנדה באיחור, ובמשך שבועיים העיניים שלי היו נשואות לעדכונים ההולכים ומחמירים מישראל, בעוד הרגליים שלי היו נטועות בקור הרוח הקנדי שנראה לי אז כמו שאננות מסוכנת. בישראל כבר סגרו גבולות כשכאן רק טרחו, סוף סוף, להפסיק את השיעורים באוניברסיטה. הלו״ז היה שונה. אז יכול להיות שבוונקובר אנחנו עדיין לפני הזינוק, לפני הקפיצה המעריכית בגרפים הקנדיים, והגרוע מכל עוד לפנינו. מצד שני, יכול להיות שהקנדים משטחים ברגע זה את העקומה לא בעזרת מעצרים, לא בעזרת סגרים, לא בעזרת ספינות בתי חולים של הצבא או תרחישי אימים, אלא פשוט מתוך אדיבות. כי כשאומרים לקנדים לא להתכנס, הם לא מנסים לתחמן ולעקוף ולהתכנס בכל זאת כי יאללה, כי בא להם, כי יש חתונה, כי הם יודעים יותר טוב ממך. הם פשוט לא מתכנסים. יכול להיות שהצניעות, או הנטייה לא לשים את עצמך במקום הראשון כי אתה חשוב יותר וחכם יותר, אשכרה מצילה חיים.

גיא חג'ג' הוא כותב ודי-ג'יי שגר בוונקובר. כל הגלידריות האהובות עליו סגורות כרגע

קורונה בקנדה (נכון ל-5.4.20): 11,182 חולים, 2,603 מחלימים, 233 מקרי מוות

עוד ב"סגר עולמי":

מדריד: בחירה אחת אולי הצילה את חיי

סטוקהולם: האם הדרך השבדית הפכה את המדינה ל"חור שחור של נדבקים"?

לונדון: האסטרטגיה המסוכנת של בוריס ג'ונסון

בוסטון: האמריקאים היו בטוחים שהעולם השתגע