אני אדם קלסטרופובי ואת המילים האלה הייתי אמור להקליד ביד עצבנית. הסגר מלא מוטל על ארץ מגורי, צרפת. אסור לנו לצאת מהבית אלא למטרות חיוניות ובליווי מסמך המבהיר את מטרת צאתנו. צרפת היא הארץ המאוכלסת ביותר שהטילה איסורי תנועה כאלה עד כה. פריז היא העיר הגדולה ביותר שהושמה בהסגר מסוג זה (ווהאן העצומה קטנה ממנה במעט).

אבל אנחנו לא בפריז, אלא בסוג של היפוכה. לפני כשנתיים עברנו לכפר קטן בפרובאנס, כפר רגוע ורדום כל כך שהוא מקל על עיכול המצב. לפני כמה ימים הורו השלטונות על סגירת כל החנויות וזה לא שינה כאן הרבה. בין כה הן סגורות באמצע כל יום לסייסטה ארוכה, ואם זורחת השמש (ותמיד היא זורחת) אז גם סתם ככה בספונטני, כדי להתחרדן. חיים כפריים הם חיים ביתיים מאוד. אנחנו מבשלים בבית כמעט כל ערב, כך שסגירת המסעדות והברים לא נגעה לנו במיוחד.

המעבר לכאן איפשר לנו חיים בבית עם גינה, דבר שלא היה עולה על הדעת בארץ בתקציב הנדל"ן המצומצם שלנו. אני כותב כרגע באוויר הצח וזה מקל עלי מאוד. גם הרפובליקה הצרפתית החמישית מקלה. על כל פגמיה, היא יציבה, שקולה ודמוקרטית. הנאום שנתן הנשיא מקרון ערב הטלת העוצר היה רגוע ותקיף, מנומק ומחזק. מקרון לא השתמש במילה המפורשת "הסגר", אלא אמר "מגבלות על תנועה", ובכך ריכך את תחושת ההלם הציבורית, למרות שבפועל אימצה צרפת את המודל האיטלקי הקשוח.

יובל בן עמי
לוריס. בסופו של דבר שפר עלינו המזל להיות כאן בעת הזאת | צילום: shutterstock, יובל בן עמי

צרפת מצליחה לנחם גם כשאלפי חולי קורונה נאנקים על מיטות בתי החולים שלה, בהם שני קרובי משפחה אהובים שלנו. היא מנחמת אותנו על הריחוק מאהובינו שבארץ

היום (חמישי) אימץ נתניהו את אותה גישה כשהכניס את ישראל להסגר דומה אך נטול טפסי יציאה ולכן כנראה פחות מאורגן. החוויה הצרפתית שלנו עשויה וראויה להרגיע חלק מהקוראים. ההסגר הוא מהלך חיוני ומציל חיים בתקופה כזאת, ולפחות בביתנו הרוגע יש לו גם היבטים נעימים. מנגד, אחרת לחלוטין לחוות אותו שלא במסגרת משבר שלטוני מתמשך ומחריף, תחת שלטון נבחר ויציב ובעוד שבית הנבחרים ובתי המשפט מוסיפים לפעול. בהקשר הזה, צרפת בהחלט מרעיפה פריבילגיות.  

בשבועות האחרונים התעכב מקרון מאוד מלשנע את הציבור הצרפתי נגד המגפה. אנחנו, הישראלים, חשנו שצרפת שאננה. בדיעבד היא אכן גרמה לעצמה נזק, אבל בטווח הארוך גם תועלת. מערכת היחסים של האזרח הצרפתי עם השלטון מלאה בחשדנות. המהפכה עדיין טמונה כאן עמוק בתוך הדנ"א והתנהלות מהירה הייתה גוררת אובדן של האמון הציבור. זו האיטית והזהירה - גייסה אותו.

ממשלת צרפת תקצה 300 מיליארד אירו לתמיכה בעסקים שייפגעו מההגבלות, כולל עצמאים קטנים. היא עושה זאת ישירות, לא דרך שוק ההון - כפי שנעשה בארה"ב. כל תשלומי ההלוואות, המשכנתאות, חשבונות החשמל והמים - מעוכבים. צרפת מצליחה לנחם גם כשאלפי חולי Covid-19 נאנקים על מיטות בתי החולים שלה, בהם שני קרובי משפחה אהובים שלנו. היא מנחמת אותנו על הריחוק מאהובינו שבארץ, ועל החרדה והמתח שנובעים מן הניתוק מהם. בסופו של דבר שפר עלינו המזל להיות כאן בעת הזאת, וממש כאן: לא בצל מגדל אייפל אלא בצל השקדיה.

אם אין ביצים, יאכלו ביצי שליו

אין ספק שההסגר הפך את המצב לקוהרנטי יותר ולרגוע יותר. הוא תורם לא רק למלחמה במגפה אלא גם לייצוב הסדר הציבורי. עכשיו ברור לכולם מה אפשר ואי אפשר לעשות, שעה שלפני כן הייתה התהוות הדרגתית של ברדק. שלושה או ארבעה ימים עבדתי על שריון הבית. בהתחלה הכל היה רגוע. אחר כך נתקלתי במוצר ראשון שלא ניתן להשיג: עדשים. בהחלט לא מדובר במוצר שמזוהה עם המטבח הצרפתי, אבל עבור הצרפתים, עדשים הן סמל. זה מה שאכלו כאן בימים של צנע וזה מה שנחטף לפני הכל.

למחרת גיליתי מדפים ריקים חדשים: פסטה, בשר קפוא, חלב. חיפשתי עוף קפוא בשלושה מקומות, וכשלא מצאתי, התחילה לחלחל לתוכי החרדה הנושנה מפני מחסור. אנחנו חיים ברווחה והכל יהיה כנראה בסדר, אבל האימה נושנה ועמוקה ועוברת בתורשה, ועצם הפרימה הפתאומית של מציאות כל כך נינוחה חיזקה אותה.

בבוקר יום המחרת פידלתי לשוק השבועי של הכפר. בתנו בת השנתיים וחצי משוגעת על קממבר. היא מסוגלת להבדיל בינה לבין גבינות דומות מאוד, כמו ברייה-סוורן או רבלושון דה סבואה, ולא מוכנה להתפשר. מצאתי בשוק שני גלגלים של קממבר וקניתי גם לימון. אישה מבוגרת ישבה עוטה כפפות גומי על שפת המזרקה שבכיכר, פניה קודרות. היא לא תמוש ממחשבותי עד שכל זה ייגמר.

באותו ערב, ממש לפני נאומו של מקרון, לקחתי את הקטנה לסיבוב אחרון בסופר. הפירות והירקות נעלמו. הלחם נגוז. על מדף הביצים נותרו רק שתי ביצים שבורות. למרבה המזל מצאתי בסמוך לו שלוש אריזות של ביצי שליו. לקחתי את שלושתן וחשתי כמו מארי אנטואנט.

בבוקר החלת העוצר, הטריד אותי דבר אחד: רגליה של הקטנה גדלות ובקרוב תזדקק לנעליים חדשות. חנויות הנעליים סגורות ובסופרמרקטים שנשארו פתוחים מוכרים סחורה תוצרת סין שלא תתחדש במהרה. ההסגר נועד להתחיל בחצות היום. חייבים למהר. בתשע בבוקר יצאנו לעיר הסמוכה, קוואיון. כשהגענו אל הסופרמרקט מצאנו מחוץ לו תור של מאות.

אשתי היא אדם קר רוח, אבל זה היה עבורה מפגש מוחשי ראשון עם מציאות המגפה. מכיוון שאיבדתי את מחייתי כמדריך תיירים, היא, העובדת באינטרנט, הייתה למפרנסת יחידה. בימים האחרונים עבדה ללא הפסק כדי להחזיק אותנו במצב ציפה כלכלי, ולא ראתה את המדפים הריקים, את המסיכות והכפפות. שמחתי שזכתה לחלוק איתי את המראות לפני שיינעל השער על ביתנו.

תפילה לרוכוס הקדוש

עכשיו כשהוא ננעל, נותר לנו צוהר קטן: התקנות מאפשרות יציאה לעיסוק בספורט בקרבת הבית. כאן בא לידי ביטוי הצ'ופר האמיתי של פרובאנס. כמה בתים מאיתנו מסתיים הכפר ומטפסת גבעה ירוקה ראשונה. היא עטורה אורנים נהדרים ומלאה כרגע בפרחי בר ובניחוח תימין. הגבעה נקראת על שמו של רוכוס ממונפלייה, קדוש נוצרי שמיוחסת לו היכולת להציל קהילות ממגפות של מחלת הדבר.

עלי רק להצליח להעתיק בהצלחה את המסמך המאפשר יציאה מן הבית, למלא את פרטי ולחתום, לשים את הפצפונת בתרמיל ולצאת אל הגבעות. הן, ששוממות גם ביום רגיל, יספקו לנו אוויר נקי וטוב, ולי את השקט הנפשי שמאפשר להתמודד עם תפנית מוזרה כל כך של ההיסטוריה ועם המרחק מאהובינו שבארץ. עם קצת מזל ומאמץ בינלאומי, לא נצטרך לראות את העונות מתחלפות רק בגבעה ההיא. ההסגר בוודאי יחודש, אולי שוב ושוב, אבל בסוף נראה גם את פריז, אחרי שתתעורר מחלומה הרע.

יובל בן עמי הוא סופר ומדריך תיירים החי בפרובאנס

קורונה בצרפת (נכון ל-19.3.20): 9,141 חולים, 52 מחלימים, 244 מקרי מוות 

עוד בסגר עולמי:

ברצלונה: הספרדים משועשעים לשמוע שהישראלים בבידוד

פריז: מאות מתים בצרפת – וכולם עדיין בבולנז'רי

ברלין: אין לחץ - וזה גובל בשאננות