עדיין לא ברור מי יהיה שר התחבורה הבא. שוב ישראל כץ בדרכו לכהונה עם מימדים קיסריים, או מישהו אחר שיעז לקפוץ אל הלבה הרותחת הזו ולהעמיס על גבו את הצרות של מיליוני נוסעים?

כשדנים בפתרונות לבעיות התחבורה העמוקות של ישראל מדברים במונחים של שנים ואפילו עשורים. המסילה הרביעית באיילון, רשת המטרו במרכז הארץ, רכבות קלות ותשתיות כבדות. כל אלה אכן לא יקרו מחר, אבל יש הרבה דברים ששר התחבורה החדש יכול וחייב לעשות בבוקר שאחרי הקמת הממשלה כדי לשפר את המצב. הנה כמה מהם:

1.  להתחיל לספור את האוטובוסים. האוטובוסים הם הכיבשה השחורה של התחבורה. ראיתם פעם שר שגזר סרט בהשקת קו אוטובוס חדש? ברכבת נוסעים מדי יום כרבע מיליון ישראלים. באוטובוסים כ-2 מיליון. פי 8. הקמת תשתית לרכבות כבדות וקלות זה עניין שלוקח שנים ועולה הרבה מיליארדים; אוטובוסים אפשר לתקצב ולשדרג מחר בבוקר. נכון שבשנים האחרונות נערכו כמה סבבים של רפורמות ושיפורים בשירות האוטובוסים, אבל הוא עדיין נמצא בפיגור גדול אחרי הצרכים. תקציב תוספות השירות של האוטובוסים עומד על כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה מתוך תקציב של עשרות מיליארדים של המשרד, ובכל רגע נתון יש רשימה ארוכה של בקשות לתוספות קווים והגדלת שירות שממתינות לאישור תקציבי של האוצר. בזמן שהבקשות ממתינות לאישור, ישראלים רבים – שהאוטובוס לא מגיע אל השכונה שלהם או מגיע במצב של קופסת סרדינים - מתייאשים מהתחבורה הציבורית ועוברים לרכב הפרטי. 

רכבת
ישראל כ"ץ. הפך את הרכבת לבת המועדפת ואת האוטובוס לכבשה השחורה | צילום: Hadas ParushFlash90

2. לענות לציבור. אין שום סיבה שב-2019 ישראלים ישלחו מייל עם תלונה למשרד התחבורה ויקבלו תשובה אחרי חצי שנה (ויש גם יותר מזה). להקים מסילה רביעית באיילון זה פרוייקט של עשור, לאייש את מוקד פניות הציבור בכמה צעירים עם תרבות שירות זה משהו שאפשר לעשות מחר. לפעמים כל מה שאנשים רוצים זה שמישהו יקשיב לתלונה שלהם וידווח להם שהיא מטופלת. אם הביטוח הלאומי – פעם סמל לניוון וסירבול ביורוקרטיים - מסוגל לעדכן במסרונים על כל שלב בטיפול בפנייה, גם משרד התחבורה יכול.

3. להבין שב-2019 תחבורה זה כל מה שקורה בין דלת הבית לדלת המשרד. וזה אומר שצריך לסכרן בין אוטובוסים לרכבות; לעשות את המקסימום כדי שלנוסעי הרכבת יהיה קל להגיע לתחנה (שאטלים, שבילי אופניים); לאפשר לנוסעים בתחנת יצחק נבון בירושלים לעלות לרכבת עם אופניים מתקפלים וקורקינטים כמו בכל התחנות בארץ; ועוד המון דברים קטנים שעושים את התמונה הגדולה.

רכבת
בין הבית למשרד | צילום: Uri LenzFlash90

4.  לזכור שנהגי האוטובוס הם בני אדם. ושאם יהיה להם טוב – גם לנוסעים יהיה הרבה יותר טוב. וזה אומר שצריך להעלות להם משמעותית את השכר, להגן עליהם מפני נוסעים אלימים (למשל באמצעות התקנת מצלמות על סביבת הנהג כפי שהם מבקשים כבר זמן רב) ולשפר את התשתיות והתנאים שממתינים להם בתחנות הקצה: שירותים נורמליים, אפשרות להתרענן באמצעות שתיית קפה ומים קרים. אה, ועוד משהו: להכיר סוף סוף ב'נהג אוטובוס' כמקצוע. עוד משהו שנגרר כבר שנים בלי שום סיבה.  

5. לנסוע מדי פעם באוטובוס וברכבת. לומר ששר התחבורה צריך להגיע מדי יום לעבודה באוטובוס זה פופוליזם. סדר היום שלו מורכב מן הסתם מדילוגים בין מקומות רבים, וגם אנשים שאינם שרים לא אמורים לממש לו"ז דחוס כזה באמצעות שימוש באוטובוסים. אבל פעם בחודש, נניח, שר התחבורה צריך להקדיש את היום לנסיעה בתחבורה הציבורית, כדי להבין איך נראים החיים מנקודת המבט של מי שמשתמש בה על בסיס קבוע. זה יותר חשוב מעוד כמה פגישות או טקסים, וזה גם יעזור לו להישמע פחות מנותק ומתנשא כשידבר על הביצועים שלו ושל המשרד.

שר התחבורה, תתחיל לנסוע ברכבת לא רק כשמצלמים | צילום: חדשות

6.  לעצור היום בוועדות התכנון את האסונות של מחר. היום אנחנו משלמים את מחיר הטמטום של אתמול – שכונות ויישובים שלמים שנבנו בלי תכנון ראוי של תחבורה ציבורית ותחבורה בכלל, ועם אלפי אנשים שתקועים בבוקר ואחה"צ בכניסות וביציאות. לא בטוח שניתן לתקן את כל הנזקים שכבר נעשו, אבל זה לא אומר שצריך לשכפל את הכישלון. בשביל זה נציגי משרד התחבורה חייבים להיות מעורבים בכל תהליכי התכנון ולוודא שלא עוברות שם עוד תוכניות שרק יחמירו את המצב.

7.  לקדם סוף סוף ברצינות את תחבורת האופניים. מבקר המדינה כתב בדו"ח החמור שלו שהעשור האחרון היה 'עשור אבוד' מבחינת התחבורה בישראל. אין תחום שלגביו זה נכון יותר מאשר האופניים. כדי לסמן שבילי אופניים לא צריך מיליארדים וגם לא עשר שנים. במשרד התחבורה יש רשות לאומית לתחבורה ציבורית, ולצידה צריכה לקום ראשות לאומית לתחבורת אופניים. הסרת חסמים, סימון נתיבים, הפרדת תשתיות בין הרוכבים להולכי הרגל, מדיניות ברורה כלפי תופעת האופניים והקורקינטים החשמליים, תמריץ כספי לעובדים שמגיעים לעבודה באופניים ועוד ועוד. עם עבודה נכונה, אפשר בקלות להעביר מאות אלפי ישראלים מהמכונית הפרטית לתחבורת אופניים. לא שבתל אביב הכל מושלם, אבל היא היתה כבר מזמן חנוקה עם פקקים בנוסח בנגקוק אלמלא כ-60 אלף מתושבי העיר היו משתמשים על בסיס יומי באופניים ככלי תחבורה. אין סיבה שמה שקרה בתל אביב לא יקרה בחדרה, קרית אתא ואשקלון.

אמא ושני ילדים רוכבים על אופניים חשמליים בירושלים
מדוושים בעקבות הזמן האבוד | צילום: kateafter | Shutterstock.com

8. להקים קבינט תחבורה. הטעות הגדולה של משה כחלון הייתה שהקים את הקבינט הלא נכון. הוא ואנשיו לא הבינו ששוק הדיור ויוקר המחייה מושפעים ישירות ממצב התחבורה. ההוצאה על תחבורה היא השנייה במשק הבית הישראלי אחרי הדיור. מי שקונה דירה במחיר סביר בפרבר שינה שמח בחלקו יומיים, והחל מהיום השלישי מקלל כשהוא מבין שבעצם עבר לגור במכונית.

התחבורה משיקה כמעט לכל משרדי הממשלה. שר התחבורה לבדו לא יוכל לחלץ את ישראל מהפקק. רק קבינט חירום שיראה את התמונה הרחבה, יבין את עומק ההשקעות הנדרשות ויפנים שעלינו על מסלול התרסקות לאומי - יוכל להתמודד עם האתגר האדיר הזה.

Aviv67@gmail.com