זה קורה מפני שהקמפיין הזה נוגע באחת הנקודות הכאובות שמאפיינות את מערכת היחסים בין האזרח הישראלי למדינתו: הברית שהופרה. הברית שבמסגרתה המדינה היתה אמורה לספק לנו שורה של שירותים בסיסיים: מערכות ציבוריות של חינוך, בריאות ותחבורה ברמה טובה, רשת ביטחון רווחתית, דיור שניתן להשיגו במחיר הגיוני ואיכות סביבה. או במלים אחרות: להשתמש בכספי המסים שלנו לטובתנו.
בשלב מסויים של חייה, מדינת ישראל הפסיקה לתת לאזרחיה את התחושה שהמסים שלהם חוזרים אליהם בצורת שירותים ראויים. בנסיבות האלה, אומרים גברת ומר ישראלי לעצמם, לדרוש קבלה מהחשמלאי ולשלם עוד 17% מע"מ זו כבר לא אזרחות טובה - זו פראייריות. ופראיירים – או כך לפחות אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו – אנחנו לא אוהבים להיות.
השוויון בנטל האמיתי
אל תחושת ה"אין תמורה לאגרה" מצטרף מטען נוסף של קיפוח ותסכול: היעדר השוויון בנטל. לא, אני לא מתכוון לרצון החילוני העז לראות גדודים של אברכים נוהרים אל הבקו"ם; אני מדבר על השוויון בנטל המסים. על העובדה שתאגידי ענק משלמים מס של שברירי פרומילים מתוך רווחים של מיליארדים, ועל העובדה שכל בעל הון שיודע לתמרן בנפתולי חוקי המס ישלם הרבה פחות משכיר פשוט שמקבל את התלוש אחרי שמס הכנסה כבר גילח אותו. אם המדינה מוותרת על מיליארדים לעשירים, אומר לעצמו עמך ישראל רגע לפני שהוא משלם בשחור לאינסטלטור, אני יכול לוותר לעצמי על חמישים שקל.
אפשר להמשיך ולספר על בגידותיה הקטנות והגדולות של המדינה. למרבה הצער, היא מספקת לנו תחמושת בשפע. אבל בואו נעזוב רגע את המדינה, ונסתכל במראה: יכול להיות שהבטן המלאה שיש לנו על המדינה היא רק תירוץ? יכול להיות שהישראלי הסביר היה ממשיך לעשות קומבינות עם המוסכניק והשיפוצניק גם אם ישראל היתה מדינה מושלמת, עם מערכות בריאות, חינוך ורווחה לתפארת, עם סביבה מטופלת ועם גביית מס הוגנת למשעי? כלומר, יכול להיות שאנחנו חארות לא פחות מהמדינה שעליה אנחנו מלינים? שאנחנו והמדינה בעצם מגיעים זה לזה? שהפרת הברית היא הדדית?
קחו, למשל, את משבר המים הגדול שהגיע לשיאו רק לפני שנתיים-שלוש. המדינה, במצוקתה, פנתה אל הציבור וביקשה שייתן כתף ויחסוך במים. בר רפאלי ונינט נסדקו לנו על המסך, הכינרת גויסה למערכה, כולם התבקשו לקצר מקלחות ולצמצם מדשאות. כעיתונאי שעוסק בנושא נחתו אז במייל שלי תגובות בקצב של מכונת ירייה. רובן התאפיינו בדרגה גבוהה של עצבנות, והמסר הכללי היה "קודם שהמדינה תנהל את המים כמו שצריך, אחר כך שתבוא אלינו בדרישות".
תחליפו את המילה "מים" במסים, ותקבלו קדימון למתקפת הכעס הנוכחית. תגובות דומות נרשמו מצד הציבור כשהתבקש לחסוך בחשמל כדי לעבור את הקיץ בשלום.
שינוי חד פעמי או דרך חיים
הבעיה היא, ששתי הדוגמאות האחרונות מוכיחות כמה התגובה שלנו אוטומטית. כמה אנחנו – שוב ההכללה הארורה הזו – ממהרים להתקרבן ולתת לעצמנו הנחות. משום שבמשק המים הישראלי אולי לא הכל מושלם – אבל בסך הכל הוא מנוהל לא רע; ואם כבר, הטעות המהותית שמדינת ישראל עשתה במהלך השנים, מתבטאת בכך שלא דרשה מהציבור, לא חינכה אותו ולא כיוונה אותו (גם באמצעות תמריצים כלכליים) לעבר תרבות של חיסכון במים. לא חד פעמית, לא במבצע לכבוד שלמות פניה של בר רפאלי, אלא כדרך חיים. המים הם מקרה שבו המדינה, בגדול, סיפקה את הסחורה – ובכל זאת כשהציבור התבקש לתרום את חלקו הוא הגיב בפרצוף חמוץ.
כמובן שלא הכל שחור: בסופו של דבר אותו עם ישראל צמצם בשנה ההיא את צריכת המים שלו בכ-10%, סייע לעבור את הקיץ האחרון בלי בצורת חשמל, ובכלל יודע להתנדב ולהתגייס כשתחושת החירום נושפת בעורפו וכשעניין חשוב עומד על הפרק. אבל זה לא מחפה על העובדה שקמפיין המסים חשף את כל מה שמכוער ומקולקל במערכת היחסים שבין האזרח הישראלי למדינתו.
בטנגו הזה אין צדיקים: בצד אחד נמצאת המדינה שבאה אלינו בדרישות כשידיה שלה אינן נקיות; ומנגד האזרחים, שנאחזים בחולייה של המדינה כתירוץ להדוף את האחריות מהם והלאה. לא יהיה פשוט להפסיק את הריקוד המפוקפק הזה. די בטוח שדיווח על הספר השכונתי שלא נותן קבלות הוא לא הצעד הראשון שממנו הייתי מתחיל.