ילד שותה כוס מים (צילום: Creativestock, Istock)
אולי לילדים זה טוב ולמבוגרים פחות? | צילום: Creativestock, Istock
ידידתי א' לא מוכנה בשום אופן שבביתה ישתו מי ברז, אפילו לא כאלה שעוברים דרך מטהר. כשאני שואל אותה למה, היא יורה מילה אחת: הפלואוריד. היא לא רוצה לשתות את החומר המפוקפק הזה שמוסף למי השתייה שלנו בהוראת משרד הבריאות.

ידידתי ב', לעומת זאת, לא מוכנה לשתות שום מים אחרים. רק מי ברז. גם אצלה הנימוק מתמצה במילה אחת: הפלואוריד. ילדים שגדלים על מים נטולי פלואוריד, היא אומרת, נידונים ללקות בעששת. היא רוצה ילדים עם שיניים בריאות, ואוסרת עליהם לשתות מים בבקבוקים, כאלה שמשרד הבריאות לא הוסיף להם את החומר שממגר את מחלת השיניים הארורה.

הסיפור של א' ו-ב' מקפל בתוכו את אחד הוויכוחים המרים שמתחולל בישראל כבר יותר מעשור: הויכוח על הפלרת מי השתייה שלנו. בפינה אחת של הזירה ניצב משרד הבריאות, שמאז 2002 מחייב את "מקורות" והרשויות המקומיות (בהן מתגוררים מעל 5,000 תושבים) להוסיף למים חומצה המכילה פלואוריד, ומגדיר את ההפלרה כצעד של צדק חברתי ובריאותי: באמצעותה מקבלים ילדי ישראל, על חשבון המדינה ובלי קשר להשתייכות מעמדית או יכולת כלכלית, טיפול מונע נגד מחלת שיניים נפוצה שהריפוי שלה קשה ויקר.

משרד הבריאות מתגאה בהפלרה ורואה בה את אחד היתרונות הגדולים של מי הברז על המים המבוקבקים, נטולי הפלואוריד.

בצד השני ניצבת קבוצה גדולה ועיקשת של אנשי סביבה ובריאות, בראשם כמה מומחים, שרואים בהפלרה שערורייה מתמשכת ובגידה של משרד הבריאות בתפקידו: לטענתם, החומצה המדוברת היא חומר רעיל שלצד הפלואוריד כולל גם שורה של מתכות שמסוכנות לבריאות ולסביבה. כדי לרפא את שיני הילדים, הם אומרים, אין צורך להשקות את כלל האוכלוסייה בחומרים האלה. ובכלל: ממתי למדינה יש זכות להוסיף תרופה למים של כולנו? תרופה אמור לקחת מי שחולה או עלול לחלות; המדינה איננה רשאית לכפות תרופה על מליוני אנשים שלא רק שאינם זקוקים לה – היא אף עלולה לפגוע בבריאותם.

משפט המים

אחרי שנים של ויכוחים עתירי יצרים שנערכו בכל מקום אפשרי – בועדות הכנסת, בועדת מומחים מיוחדת, בעשרות כנסים וימי עיון וכמובן בתקשורת – המחלוקת מגיעה אל המקום היחיד שכנראה מסוגל להכריע בה: בית הדין הגבוה לצדק.

עמותת "איזון חוזר" עתרה לאחרונה לבג"צ בדרישה שיורה למדינה לחדול מהפלרת מי הברז. אם בג"צ אכן יקח על עצמו את המשימה ויצלול לעומקו של עניין, זה עשוי להיות אחד המשפטים המרתקים שנערכו כאן. משפט שיגלה, בין השאר, עד כמה מורכבות פניו של המדע.

שני הצדדים יגיעו לבית המשפט מצויידים בערימה של מחקרים שתומכים את עמדתם. משרד הבריאות יציג מחקרים שמוכיחים שביישובים ואיזורים שבהם מתקיימת הפלרה מצב בריאות השן בקרב הילדים משופר בהרבה; המתנגדים יציגו מחקרים המוכיחים שהפלואוריד המוחדר למי השתייה גורם דווקא נזקים לשיניים, כמו גם לעצמות השלד ולתפקוד בלוטת התריס. כולם מכירים את כל המחקרים, אבל כל צד בוחר להקשיב למחקרים שמחזקים את עמדתו ולפסול בזלזול את אלה של הצד השני.

אחת מדמויות המפתח בעתירה הוא אהוד לשם, מהנדס מים שעבד שנים ארוכות במשרד הבריאות, היה בין השותפים בפרוייקט ההפלרה ובשנים האחרונות, לאחר פרישתו, הפך למתנגד הנחוש ביותר שלו. לעתירה מצורפת חוות דעת מפורטת מטעמו, שמאירה את תהליכי קבלת ההחלטות במשרד הבריאות באור שבלשון עדינה אפשר לכנות אותו מביך. לשם מציג את ההפלרה כגחמה של רופאי שיניים, שאולי יודעים מה טוב לבריאות השן אבל אין להם עניין או יכולת לראות את התמונה הכוללת של השפעת הפלואוריד.

משרד הבריאות עדיין לא הגיש את תשובתו לבית המשפט. מנקודת מבט של צרכן מי ברז, אני מקווה שהתשובה תהיה לא פחות משכנעת ומנומקת מהעתירה. הרי לא נעים לגלות שכבר שנים משקים אותך בזבל.

מעבר לויכוח המדעי-מקצועי, משרד הבריאות גם צריך לספק נימוק משכנע, מבחינה ציבורית ומוסרית, מדוע לא לספק את הפלואוריד ישירות לאוכלוסייה שזקוקה לו (ילדים, כאמור), ובאיזו זכות הוא כופה אותו על כלל הציבור.

כך או כך, צריך לקוות שבית המשפט לא יתנער מהסוגייה ולא יחזיר את הכדור למגרש של הפקידים והפוליטיקאים: הגיע הזמן שגורם חיצוני ואמין יאמר לציבור הישראלי מי לעזאזל צודק בויכוח הזה. זו לא דילמה תיאורטית במדעי המים שצריכה להישאר בויכוח בין מדענים; אלה החיים והבריאות שלנו.

Aviv67@gmail.com