אם יש לכם שעתיים פנויות בפסח – ולא יכול להיות שאין לכם שעתיים פנויות בפסח – הדרך הכי טובה לנצל אותן זה ללכת לצפות ב"ספוטלייט". רק השבוע צפיתי בסרט שזכה לא מכבר באוסקר, על אף שכעיתונאי הייתי אמור להתייצב בדום מתוח להקרנה הראשונה של אחד הסרטים החשובים שנעשו אי פעם על העבודה העיתונאית ועל תפקידה של עיתונות חופשית, לוחמת וחוקרת בחברה דמוקרטית. ככה זה עיתונאים ישראלים: בקושי יש להם זמן לעשות תחקיר, אז איך יהיה להם זמן לראות סרט על עיתונאים שעושים תחקיר?
אבל "ספוטלייט הוא סרט חשוב מאוד (ומעניין מאוד) לא רק עבור עיתונאים, אלא עבור כל אזרח ישראלי. הסרט אמנם מגולל את סיפורו האמיתי של צוות תחקירים ב"בוסטון גלוב", שבתחילת העשור הקודם חשף תופעת ענק של כמרים בכנסייה הקתולית שהפכו ילדים לצעצועי מין, אבל הוא בעצם גם עלינו: ניסיונות ההשתקה, הלחצים – הכל מוכר מכאן. אפילו משפטים כמו "אתם לא אוהבים את העיר/קהילה/כנסייה שלכם?", "למה אתם צריכים להכתים את כל המערכת בגלל כמה תפוחים רקובים?", "למה לפתוח עכשיו דברים שקרו לפני כל כך הרבה שנים?". אם אתם צריכים תרגום לעברית מדוברת: למה לשבור שתיקה?
כשצפיתי ב"ספוטלייט", דמעות של התרגשות מהאומץ של הקולגות מבוסטון לחלחו את עיניי (למרות שבאופן מאוד לא אמריקאי הסרט נמנע כמעט בכוח מקיטש ועודף סנטימנטליות), ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הוויכוח שהתנהל ממש באותן שעות מחוץ לאולם הקולנוע. הוויכוח הזה לקח את אילנה דיין ועמרי אסנהיים מאולפן לאולפן וממיקרופון למיקרופון כדי להסביר את המובן מאליו: למה זו חובה עיתונאית, ציבורית ודמוקרטית לשדר מקבץ עדויות מצמרר על מעלליו – בתחום האלימות המינית ושלל תחומים מפוקפקים נוספים – של מי שכיהן כשר, מתואר כגיבור ישראל ומונצח בפינות רבות בארץ באדיבות תקציבים שמנים מהכסף שלכם ושלי.
עיתונאי שקובר תחקיר בגלל פוליטיקה יכול לתלות את המקלדת
אף פעם לא היה קל להיות עיתונאי שמאתגר את הקונצנזוס בישראל. זה לא ששנות ה-60' וה-70' היו קייטנה בשביל אורי אבנרי. קשה לכמת אווירה ציבורית, אבל בכל זאת יש תחושה מדאיגה שככל שהשיח הישראלי נהיה, לכאורה, יותר פתוח – ברשתות החברתיות, בטוקבקים, בשלל ערוצי התקשורת המסורתיים והחדשים – כך הוא נהיה יותר דורסני ופחות סובלני לעצם קיומן של עמדות – ואפילו של עובדות! – שסודקות פרות קדושות, עם דגש על פרת הביטחון הקדושה. בישראל 2016 אולי לא ממהרים להרוג את השליח – אבל בהחלט שמחים להשתיק אותו.
העמדות לגבי התחקיר ששודר ב"עובדה" התפלגו בהתאמה גבוהה לפי השקפה פוליטית. חבל, כי זה לא אמור להיות כך. דמוקרט אמיתי, ומי שמכיר בחשיבותה של עיתונות חופשית וביקורתית, צריך להעריך ולתמוך בתחקיר כזה בלי קשר לשאלה אם הוא ימין או שמאל. רבים מהמתנגדים לתחקיר תהו אם הוא היה משודר גם אם בעדויות הקשות היו מככבים יצחק רבין או יוסי שריד. אני משוכנע שכן, ובכל מקרה הייתי תומך בכך בכל לב. עיתונאי שקובר תחקיר בגלל שהוא מזדהה פוליטית עם מושא התחקיר, יכול לתלות את המקלדת.
לא הופתעתי כששמעתי את עמית סגל תומך בנחרצות בשידור התחקיר. סגל הוא איש ימין מובהק, אבל עיתונאי מכף רגל ועד ראש. למרבה הצער, השילוב החיוני הזה נעשה נדיר יותר ויותר בימין הישראלי, שבמקום לנהל ויכוח עם ביקורת מנסה לגנוז אותה. עצוב עוד יותר שיש עיתונאים בימין – בראשם ערוץ 20 – שתקפו בבוטות את "עובדה" על עצם שידור התחקיר. תקשורת ימנית חיונית לדמוקרטיה; תקשורת שסותמת פיות ומנסה לקבור תחקירים מסוכנת לה.
צרת רבים נחמת ישראלים
ואחרי כל זה, ואחרי המועקה הגדולה שחשתי במהלך הצפייה ב"ספוטלייט", גלומה בסרט החשוב הזה גם נחמה: אנחנו לא לבד. למעשה, אני די בטוח שאין בישראל מקבילה כה עוצמתית, מושחתת וכזו שאצבעות ההשפעה שלה שלוחות כמו סרטן לתוך כל מערכות החוק, השלטון והתקשורת, כמו הכנסייה הקתולית בבוסטון – כפי שעולה מהפרשייה האפלה הזו.
מצד שני, כלי התקשורת שלנו גם הרבה יותר חלשים, עניים, תלויים בטוב ליבם של טייקונים ופוליטיקאים, ויכולת העמידה שלהם בלחצים הרבה יותר מוגבלת מזו של העיתונים האמריקאים בעלי המסורת המפוארת. אז התקשורת לפעמים מאוד מעצבנת, ולעיתים נדמה שאי אפשר איתה יותר. אבל אם תלכו בפסח ל"ספוטלייט", תקבלו תזכורת חיונית לזה שבלעדיה יהיה הרבה יותר גרוע.