המלצות הביניים של ועדת שישינסקי 2, שפורסמו השבוע, בוודאי ייכנסו להיסטוריה כתחילתו של עוד פרק חשוב במלחמת המיליארדים: כי"ל נגד מדינת ישראל, עידן עופר נגד שאר העולם. מעכשיו ועד לפרסום המסקנות הסופיות של הוועדה, ואולי גם הרבה אחרי (כי"ל מאיימת לגרור את המדינה להליכים משפטיים ממושכים) יעופו מאות מיליונים מצד לצד כמו קליפות גרעינים בגמר היורוליג.

אלא שבעוד הוועדה העלתה על ראש שמחתה את ים המלח ומכמניו, היא נמנעה מלגעת במשאב טבע חשוב אחר: המים המינרלים. זה לא שהוועדה התעלמה מהנושא. מי עדן ושות' הופיעו בפניה, עמדתם של ארגוני החברה והסביבה הונחה על השולחן, אבל הוועדה, באופן מפתיע ובעיקר מאוד מאכזב, החליטה שאין סיבה לשנות משהו בענף הזה. כלומר: חברות המים המינרלים ימשיכו לשאוב את המעיינות שלנו, לקנות מאיתנו את המים בזיל הזול ולמכור לנו אותם בחזרה בתעריף מופקע. האם זו הגירסה המעודכנת של שישינסקי לצדק חלוקתי וסביבתי?

תקציר הפרקים הקודמים, לטובת מי שהחמיץ: חברות המים המינרלים (מי עדן, נביעות, עין גדי) קיבלו מהמדינה רישיון לשאוב מי מעיינות (הן מעולם לא התמודדו במכרז). חלק ממקורות המים - כמו השמורה בעין גדי (מי עין גדי) ועין זהב בקרית שמונה (נביעות) - עברו במהלך השנים תהליך מואץ של ייבוש וספגו נזק אקולוגי כבד. רק בשנים האחרונות נוצרו הסדרים שמגבילים את שאיבת המים ומחזירים לטבע את היכולת להשתקם.

ילד שותה מים מינרליים מבקבוק (צילום: Monika Adamczyk, Istock)
המדינה צריכה ליצור מצב שבו מים בבקבוק יעלו ביוקר - לחברה וגם לצרכן הסופי | צילום: Monika Adamczyk, Istock
הנזק הסביבתי ממשיך כמובן עם הובלת המים במשאיות כבדות שנעות בכבישי הארץ, בייצור המוני של בקבוקי פלסטיק (תוצר של תעשיית הנפט) ובכמות הפסולת הדמיונית שהתעשייה הזו מייצרת. כל זה ארוז בתוך עיסקה מוזרה: החברות קונות מהמדינה את המים בתעריף של מים לתעשייה (נמוך בהרבה מהמחיר שאנחנו משלמים עבור מי הברז שלנו), מכניסות אותם לבקבוק ומוכרות לנו אותם בחזרה במחיר שגדול פי 500-1000 מהמחיר ששילמו עבורם. לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר האחרון, חברות המים המינרלים רוכשות ליטר מים מהמדינה בחצי אגורה, ומוכרות לנו את אותו ליטר ב-5 שקלים. מישהו יוצא כאן פראייר.

ועדת שישינסקי השנייה החליטה להשאיר את המצב (כמעט) כמות שהוא. הנימוקים העיקריים: מים הם לא משאב מתכלה; בעיקרון, כל יזם שיבקש רישיון הפקה פרטי יכול לקבל אותו אם יעמוד בדרישות החוק; חברות המים לא רושמות רווחי עתק.

הנימוקים האלה מקוממים. אם לא חסרים מים במשק, למה מקימים מתקני התפלה בהשקעות של מיליארדים, מה שכמובן גורם לייקור חשבון המים של כל אחד מאיתנו? אם לא חסרים מים, למה ים המלח נסוג, למה החקלאים נאנקים אחרי החורף השחון בתולדות המדינה (השבוע תוכרז רשמית שנת בצורת), ולמה נחלים ומעיינות לאורכה ולרוחבה של הארץ מתייבשים (רמז: כי המים שלהם נשאבים לשימושים אחרים)?

מים מינרלים צריכים לעלות ביוקר, בגלל הנזק

מים בישראל רחוקים מלהיות משאב לא מוגבל. שאיבתם מהטבע מסבה לו נזק רב, והתמורה שהציבור מקבל צריכה לשקף את העובדה הזו. נכון שחברות המים המינרלים לא מגלגלות מיליארדים כמו תאגידים שמשתמשים במשאבי טבע אחרים, אבל אין שום סיבה שהן יקבלו את המים במחיר מגוחך.

הדבר העיקרי שחסר במערך השיקולים של המלצות שישינסקי 2, הן העלויות הסביבתיות: למדינה ולציבור אין שום אינטרס לעודד את תעשיית המים בבקבוקים. להיפך. הנזקים שהתעשייה הזו גורמת - ייבוש המעיינות, זיהום האוויר, שחיקת הכבישים, ייצור של פסולת פלסטיק בכמויות עצומות - צריכים לקבל ביטוי במיסים שמושתים עליה ובמחיר של המוצר. כן, בהחלט - המדינה צריכה ליצור מצב שבו מים בבקבוק יעלו ביוקר - לחברה וגם לצרכן הסופי - וכך מי שמתעקש לשתות אותם יפצה את הציבור בגין הנזק הסביבתי שהוא גורם.

כשמבקר המדינה כתב רק לפני שבעה חודשים ש"על רשות המים להשלים במהירה את הבחינה של סוגיית הטלת תמלוגים על חברות המים המינרליים", והוסיף ש"נושא ניצול המים על ידי חברות המים המינרליים נמשך שנים רבות, וכל עיכוב בטיפול בסוגיה זו פוגעת בעקרונות הצדק החלוקתי ופוגע בהכנסות המדינה" - אני די בטוח שהוא התכוון שוועדת שישינסקי תגיע למסקנות אחרות לגמרי בדרך להסדרת הענף. כי המסקנות של הוועדה הן - לא תמלוגים ולא נעליים.

נשאר רק לקוות, שבתוך הרעש הגדול שילווה את הקרבות על התמלוגים של כי"ל, יטו חברי הוועדה אוזן גם לקולות המתנגדים למצב הקיים בתחום המים המינרלים וייקחו אותם בחשבון בניסוח ההמלצות הסופיות.