הנה הסיכום של 2015 מבחינתי: זו השנה שבה התחלתי להפנים שאני טמבל. לא שבשנים קודמות לא היו לזה סימנים, אבל השנה, בעיקר לקראת סופה, הצטברו כמה דברים שגרמו לתובנה הזו להכות בפרצופי. וזה לא מאוד נעים.

אני לא חושב על עצמי במונחים של אדם נאיבי, אבל איכשהו, למרות הכל, התעקשתי להאמין שרוב האנשים שמנהלים את חיינו - השרים, בכירי השירות הציבורי - רואים לנגד עיניהם את טובתנו. לרגע לא שכחתי שיש להם גם אינטרסים, ואגו, והשקפות פוליטיות שבהרבה מקרים עושות לי עור ברווז, אבל ממש הכרחתי את עצמי להאמין שהם באמת מנסים לעבוד לטובת הציבור ששלח אותם ושמשלם להם. אבל בזמן האחרון נהיה יותר ויותר קשה להאמין בזה.

יכול להיות שאני חייב את נפילת האסימון לסילבן שלום. או, מדויק יותר, לפרסומים על מה שגדוד של נשים טוענות שהוא עשה להן. פתאום התברר גודל הפער: מבין התפקידים בממשלה, שר הפנים הוא אולי זה שבו יש לך הכי הרבה הזדמנויות להיות בנאדם. מעבר להחלטות מערכתיות ופוליטיות, מסתובבת במשרד הזה כמות גדולה של סיפורים קשים של אנשים ומשפחות שנלכדו בסבך הנהלים של רשות האוכלוסין וההגירה, שמילה אחת של העומד בראש המערכת יכולה לחרוץ את גורלם לחסד. להציל אותם. כדי שזה יקרה, לאיש הזה צריך להיות אכפת מאנשים. לזכור שלפניו בני אדם ולא טפסים. הוא אפילו לא חייב לצלול באופן אישי לפרטי המקרה; בתור התחלה, מספיק פשוט לשנות את הכיוון אליו נושבת רוח המפקד. אבל איך בכלל ניתן לצפות שזה יקרה, אם בזמן שכל כך הרבה אנשים תלויים במוצא פיו, הפה שלו, יחד עם הידיים היו עסוקים בדברים אחרים לגמרי. לכאורה, כן?

התיק נסגר. שלום, ארכיון (צילום: רויטרס)
במה הוא היה עסוק השנה? סילבן שלום | צילום: רויטרס

לאן הולך הכסף של נתיבי ישראל?

תגידו - מה חדש? ראש ממשלה מושחת ושר אוצר גנב מסוכנים לא פחות ואפילו יותר משר מטריד. ואפילו שר פנים שלקח שוחד כבר היה לנו, ועכשיו הוא כנראה עומד לחזור למקום הפשע. הכל נכון. ובכל זאת, הפער במישור האישי בין הנורמות המוסריות הרצויות של שר הפנים לנורמות שנחשפו בזמן האחרון פשוט צועק.

אולי העניין הוא שהפעם אני מרגיש את זה באופן יומיומי בעבודה העיתונאית. במערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל אנחנו עובדים צמוד עם משרד הפנים בכלל ועם רשות האוכלוסין וההגירה בפרט. מדובר בגוף עם נטייה מובהקת לאטימות. מדי כמה ימים אנחנו מניחים על שולחנם מקרה קשה שהגיע אלינו: למשל, אישה צעירה מהודו שהגיעה לישראל כדי לעבוד בסיעוד, ובתה הפעוטה מאושפזת במצב קשה. ברוב חוצפתה, הבחורה לקחה הפסקה מעבודתה בסיעוד כדי לשהות מסביב לשעון ליד מיטת הבת, ומכיוון שלעובדים זרים אסור להפסיק לעבוד - הם הרי עבדים יותר מאשר עובדים – הרשויות מסרבות לחדש את אשרת העבודה שלה. לעזוב את הארץ היא לא יכולה - הרופאים אומרים שבשלב הזה המעבר מישראל להודו עלול להיות גזר דין מוות לילדה - וגם לעבוד לא נותנים לה, כך שבעצם מדינת ישראל דנה אותה לחרפת רעב. אז כן, כל זה קורה לפי הנוהל היבש. אבל ראבאק, מישהו צריך לשים לרגע את הנוהל בצד ולראות את האם ובתה. אנחנו עוד מחפשים את המישהו הזה. מה שבטוח, זה לא היה סילבן שלום.

וזה לא רק סילבן. המדינה מלאה צמתים וכבישים מסוכנים שדורשים טיפול דחוף. אנשים מתים בהם בתאונות דרכים שאפשר היה למנוע. בנתיבי ישראל (בעבר מע"צ) נשבעים שהם עושים כמיטב יכולתם במסגרת מגבלות התקציב ומתעדפים את הטיפול במוקדי הסכנה על פי שיקולים מקצועיים וענייניים. הרי רק טובת הציבור וחיסכון בחיי אדם עומדים לנגד עיניהם.

ואז מתפוצצת פרשת החשדות לשוחד בנתיבי ישראל. שורה ארוכה של עצורים. ומתברר, כך טוענת המשטרה, שקבלנים שקיבלו מנתיבי ישראל עשרות מיליוני שקלים כדי לטפל במוקדי סיכון לא קידמו את הפרויקטים. מישהו גזר קופון שמן, ואנשים המשיכו למות בכבישים. אז כן, אני מרגיש כמו אידיוט. הכל מקצועי וענייני, אה?

או שר החינוך ושרת המשפטים. עזבו רגע פוליטיקה, אני מדבר על בני האדם: המפלגה של בנט ושקד חייבת כסף להרבה אנשים - חלקם נערי ישיבות תמימים - שעבדו עבורה במערכות הבחירות האחרונות. מורחים אותם חודשים ושנים. הם פונים לכל מי שרק אפשר כדי לקבל את מה שמגיע להם, מפציצים את הטלפונים ואת הפייסבוק של ראשי המפלגה - ואז איילת שקד עולה לשידור ברדיו ואומרת ש"זו פעם ראשונה שאני שומעת על זה". נו, באמת. אנחנו מדברים על שרת משפטים שכנגד המפלגה שלה נפתחה חקירה במשרד הכלכלה בגין הלנות שכר. אם היא ושר החינוך לא רואים ממטר את הנערים שעבדו עבורם, למה שנאמין שהם רואים את טובת הילדים שהולכים בבוקר לבתי הספר ואת טובתנו באופן כללי?

אז בקיצור, בזמן האחרון אני מרגיש קצת אהבל. אבל לפחות אני לא חי באשליות. תודה סילבן, תודה נפתלי ואיילת, תודה חברים יקרים במע"צ. עזרתם לי להתפכח. בזכותכם אני נכנס ל-2016 הרבה פחות תמים והרבה יותר מדוכדך.

aviv67@gmail.com