בערך חמש דקות אחרי הפיגוע בדיזנגוף, התחילה לשגשג תעשיית הקלישאות בכיכובה של "הבועה התל אביבית". שוב ושוב הזכירו לנו את הפער החריף, את הניגוד הקוטבי בין ההדוניזם-הלכאורה-מנותק של צהרי שישי בתל אביב, לבין המציאות המזרח-תיכונית המדממת שהתפרצה לפתע לתוך שלוות הבילויים הזאת. כאילו תל אביב לא חוותה לפני זמן קצר את אחד הפיגועים הקטלניים בגל הנוכחי (פנורמה), כאילו אחד מפיגועי הדקירה הראשונים בגל הזה לא התרחש בתל אביב (עזריאלי), כאילו החייל אלמוג שילוני לא נרצח בעיר לפני שנה, כאילו תושבי תל אביב לא העבירו את שנות האינתיפאדה השנייה בזגזוג בין אוטובוסים מתפוצצים (חלקם ממש באותו רחוב דיזנגוף). כאילו תל אביב מוקפת בחומת הפרדה, ומי שנכנס בשעריה מקבל פטור מהזוועה.

למרבה הצער, אין שום הפתעה בפיגוע בתל אביב. התל אביבים למודי פיגועים וממוקמים די גבוה במצעד הלאומי של הערים שחטפו. אחרי שהקלישאה הזו נטחנה, נשלפו הרמיזות המרושעות: בירושלים המחבל לא היה שורד יותר מחמש דקות, רק אצל החננות מתל אביב מחדל כזה יכול להתרחש. אלא שאז פורסמו שמות הקורבנות, ובניגוד לכל הקלישאות, הם אלה שמספרים את הסיפור האמיתי של תל אביב.

אלון בקל הגיע לתל אביב מכרמיאל לא מזמן. שמעון רוימי הוא תושב אופקים שהגיע עם חבריו (שחלקם נפצעו בפיגוע) לחגוג יומולדת בתל אביב. וזה לגמרי לא מקרי. תל אביב היא בעצם עיר כל מהגריה וכל אורחיה. רוב האנשים שמבלים, חיים, אוכלים ונהנים בה מגיעים מכרמיאל ומאופקים, מחיפה ומירושלים, מפתח תקווה ומקרית גת, מהקיבוצים ומהמושבים. אם תעצרו עשרה עוברי אורח מזדמנים באבן גבירול, קרוב לוודאי שתגלו ששמונה מהם הגיעו לתל אביב אחרי השירות הצבאי או בשלב מאוחר יותר של חייהם, או שהם רק הגיעו לסיבוב יומי של שופינג וסידורים. תל אביב היא אולי המקום היחיד בישראל שבו אתה יכול לרסס אנשים ביריות ואף אחד מאלה שתפגע בהם לא יהיה "תל אביבי", אחד שנולד וגדל בעיר.

שמעון רווימי, אלון בקל - פיגוע הירי בתל אביב (צילום: חדשות 2)
באו למקום שבו אפשר לחגוג ולחיות. רוימי (מימין) ובקל, קרבנות הפיגוע בדיזנגוף | צילום: חדשות 2

הישראלים האלה באים בהמוניהם לתל אביב כי היא מציעה להם משהו ששום מקום אחר בארץ לא יכול להציע. במציאות הישראלית זו אולי בועה - בועה של פתיחות, רבגוניות ורב תרבותיות, בועה של הזדמנויות תעסוקה וחיי חברה. זה, אגב, מאפיין את רוב ערי המטרופולין התוססות בעולם, אבל בישראל - שהולכת ומסתגרת מאחרי חומות של פחד, שנאת זרים והפרדה בין מגזרים - מסתכלים על זה בעין עקומה. כמה אירוני לתאר כבועה את תל אביב, עיר שבה מתקיים מפגש סובלני (יחסית, כן?) בין אוכלוסיות שונות, בזמן שהבועות האמיתיות בישראל מתקיימות ביישובים פרבריים שבהם רבבות תושבים משתייכים לאותו מעמד כלכלי, גרים באותם בתים צמודי קרקע ונוסעים באותן מכוניות, ביישובים קהילתיים קטנים שמסתגרים מאחורי ועדות קבלה שדואגות להשאיר בחוץ את מי שקצת שונה, ובחלק מההתנחלויות שבהן גרה אוכלוסייה עם נטייה עזה להומוגניות אידיאולוגית, אמונית ותרבותית. להעביר חיים שלמים מבלי להכיר אנשים ששונים ממך - זו בועה; בתל אביב זה כמעט לא אפשרי.  

אז באמת, הגיע הזמן לגנוז את קלישאת הבועה. לא הכל מושלם בתל אביב, רחוק מזה, אבל יש בה הרבה דברים נהדרים, שבדיוק אליהם נמשכים צעירים אנרגטיים מכל הארץ, שלפעמים למרבה הטרגדיה נקלעים לקו האש. התל אביבים חיים בבועה? קבלו את גרסת המציאות: לא תל אביבים, לא בועה, ולמרבה הכאב - גם לא תמיד חיים.

aviv67@gmail.com