יחי האירוניה: אותה מערכת בריאות שמעודדת אימהות טריות להניק, עד כדי כך שנשים שאינן מניקות חשות בשנים האחרונות שהן נמצאות תחת מתקפה, מפגינה אטימות כלפי המניקות ומקשה עליהן את החיים ואת ההנקה. חשוב לציין שהמקרה של נועה לא מייצג בהכרח את מה שמתרחש בכל בתי החולים: לאחר ששוחחנו איתה בתוכנית הרדיו "יהיה בסדר", הבהירה מנהלת הדסה הר הצופים שמדובר ב"טעות נקודתית" של הצוות וכי היא תחדד את ההנחיות על מנת שמקרה כזה לא יחזור על עצמו.
במקביל, התאספו בפייסבוק עדויות רבות ומגוונות: חלקן של אימהות מניקות שעברו בבתי חולים אחרים חוויות דומות ואף קשות יותר, לצד דיווחים מחממי לב של מניקות שליוו את ילדיהן לאישפוז וקיבלו מהצוות לא רק ארוחות סדירות אלא גם יחס חם וכל סיוע אפשרי. הבעיה היא, שאין כלל שמשריין את זכותה של האם המניקה: העניין נתון לשרירות הלב ולשכל הישר של כל בית חולים וכל צוות. והשכל הישר, כידוע, לפעמים נוטה להתעקם.
מוסר כפול
הסיטואציה בבתי החולים רק ממחישה את המסר הכפול שמקבלות האימהות המניקות: מצד אחד, הן גיבורות התקופה; הן זוכות להערכה על הבחירה להניק, אבל לא זוכות לסיוע בבואן לממש את הבחירה התובענית הזו. רוב מקומות העבודה בישראל לא ערוכים להכיל נשים מניקות; כשהן מניקות בפומבי הן סופגות ביקורת מכל עבר כאילו ההנקה בפרהסיה מטמאת את המרחב הציבורי; וכשהן מגיעות לקולנוע, חלק מהרשתות דורשות מהן לשלם מחיר מלא עבור התינוק. 40-45 שקל בשביל שפעוט בן מספר שבועות "יצפה" בסרט? המסר ברור: אתם והתינוק שלכם לא רצויים כאן.
הנימוק של בתי הקולנוע נשמע לכאורה הגיוני: תינוק בוכה באולם פוגע בהנאת הצופים האחרים. רק שבמקום למנוע מראש את כניסת התינוקות באשר הם, צריך לדאוג שהורים שתינוקם בוכה ידאגו לצאת במהירות מהאולם. יש תינוקות רבים, בעיקר יונקים בגילאים הצעירים, שיכולים להעביר שעות ארוכות בדממה, רגועים על חזה האם. שלושה ילדים יש לי, שלושתם ינקו עד גיל מאוחר יחסית, ועם שלושתם צפינו במאות הצגות יומיות מבלי ששלוותו של איש מהצופים הופרעה. וזה לא מפני שהילדים שלי יוצאי דופן.
אם כבר סלקציה מוקדמת, הייתי מציע לסנן לפני הכניסה לאולם את הטלפונים הניידים: טלפון מצלצל באמצע הסרט ואנשים שמדברים בקולי קולות באולם הם הפרעה הרבה יותר נפוצה בישראל והרבה יותר חצופה מאשר תינוק בוכה. ובכל זאת, מותר להיכנס עם סלולרי לקולנוע, מתוך הנחה - מופרכת, כאמור - שהקהל הישראלי המחונך יכבה אותו בזמן.
מכיוון שסלקציה על פי גיל עלולה להיראות רע ואולי גם אינה חוקית, בעלי בתי הקולנוע (לא כולם) מפעילים את שוט המחיר: התוצאה היא, שוב, אפליה לטובת בעלי כיסים עמוקים במיוחד. מי שיכול להרשות לעצמו לשלם כרטיס אקסטרה עבור התינוק, מי שעבורו 40-45 שקלים הם פחות ממכה קלה בכנף, יכול להכניס את התינוק לסרט. השאר יצטרכו להסתפק בטלוויזיה בבית. ולאכול בקפיטריה של בית החולים. ולהמשיך לשאול את עצמם למה מצד אחד אומרים להם שכל כך בריא וחיובי להניק, ומצד שני מתייחסים אליהם כמו אל מיטרד.