אם כל דבר הופך אצלנו למלחמה, למה שחג לא יהיה הזדמנות להכריז על אחת חדשה? קבלו את ל"ג בעומר, החג הראשון שהפך אלפי קבוצות ווטסאפ בישראל לזירת קרב לוהטת, תרתי משמע.
מי שחבר בקבוצות ווטסאפ של הורים לילדי גן או בית ספר יודע במה מדובר. בשבוע-שבועיים האחרונים מתחוללים דיונים סוערים על הדרך הנכונה לציין את ל"ג בעומר, כשההצעות מתפרסות על פני ספקטרום רחב: מהתעלמות מוחלטת, דרך "מדורה אקולוגית" על אלף גרסאותיה, ועד לצפצף על הכל ולהבעיר להבה שתיראה עד קפריסין. איך אמר לי אחד ההורים המותשים? יש רק דרך אחת לנצח בוויכוח הזה: להשתיק את הקבוצה.
הדיון "ל"ג בעומר לאן" הולך ומחריף בעשור האחרון. המצוקה אמיתית: פעם היינו כאן מעט אנשים והמון שטחים פתוחים. כל מי שחשקה נפשו בקרטושקעס חרוכים יכול היה למצוא פינה שקטה ומרוחקת ולהעמיד קומזיץ, העסק נמשך לילה אחד שבו כולם הריחו כמו ערימת אפר, ולמחרת הילדים ישנו והמבוגרים חזרו לענייניהם.
היום הארץ כולה – ובפרט בין גדרה לחדרה – מכוסה בשטיח בטון, ועל כל חלקת חול שנותרה משתרך תור של עשרה בתי ספר ומאות כיתות שמבקשות פינה למדורה משלהן. העיריות מנסות לחלק איכשהו את הפירורים, וכדי שיהיה מקום לכולם פורסות את החג על פני יותר ויותר ימים. הגדילה לעשות עיריית גבעתיים, שהתירה להבעיר מדורות במגרש הפתוח שבלב שכונת תל גנים במשך עשרה ימים רצופים!! נותר רק לקוות שהעירייה הקצתה גם ניידת טיפול נמרץ לטובת השכנים. בעוד כמה שנים גם המגרש הזה מן הסתם יהפוך למגדל, ואז מה יעשו? מדורה על הגג?
אל הצפיפות ההולכת וגוברת צריך להוסיף את התפתחות המודעות: פעם ישראלים היו שואפים מלוא הריאות עשן שחור ואומרים תודה על הזכות לחגוג את ל"ג בעומר בארץ הקודש. היום הם יודעים שזה מסרטן, בעיקר אם מה שמושלך למדורה זה קוקטייל של פורמייקות, רהיטים צבועים, פלסטיקים ושאר חומרים עתירי רעלים. גם החובבים האדוקים ביותר של החג לא מתלהבים לנשום את זה במשך כמה ימים רצופים.
לשני הצדדים יש טיעונים חזקים: המתנגדים מדברים בשם הזכות לנשום ומזכירים שלא מדובר בחג שהוא מצווה מדאורייתא, אלא מנהג שלא כתוב בשום מקום. התומכים אומרים של"ג בעומר זכור להם כאחת החוויות הייחודיות והמלבבות של ילדותם, והם לא רואים סיבה לשלול מילדיהם את הכיף הזה. שלא כרגיל אצלנו, המחנות לא בהכרח מתחלקים בהתאם להשקפת עולם או אמונה: יש דתיים רבים שמאסו בחג, וחילונים שלא מוכנים להיפרד ממנו. ועדיין, כמו לכל דיון בישראל של 2018, גם לכאן משתרבבת מלחמת השבטים. תגיד לי מה דעתך על ביבי, ואומר לך אם אתה בעד או נגד מדורה גדולה.
זו כנראה תמימות מצידי, אבל אני באמת לא חושב שכל מחלוקת במדינה הזו חייבת להפוך לשדה קרב. די בכך שיש לנו נטייה לנפח את האויבים מבחוץ – לא חייבים לעשות את זה גם לאלה שבפנים. באופן אישי הייתי מסתדר מצוין בלי ל"ג בעומר – הנזקים הבריאותיים והסביבתיים ברורים, וריח העשן הכבד שעומד באוויר לא מחזיר אותי במנהרת הזמן אל ילדותי. אבל ברור לי שיש כאלה שעבורם זו מסורת חשובה ואהובה, וקשה לי להאמין שהיא תיכחד בטווח הנראה לעין.
כל עוד המסורת כאן, צריך לחתור לאיזונים, פשרות ומינונים הגיוניים: ל"ג בעומר חייב להתכנס בחזרה לערב אחד. אין מצב שאנשים יתחילו לחיות בתוך ענן עשן שבוע לפני המועד. בערב הזה צריך לאחד כמה שיותר מדורות, לעשות אותן כמה שיותר צנועות, להקפיד על חומרי בעירה לא רעילים, להרחיק את המדורות ככל הניתן מבתי תושבים.
אה, ועוד משהו: הערך האמיתי במדורה, מנקודת מבטי החילונית, הוא החברותא. מי שמזריק למדורה תוכן ומשמעות גם נותן לה הצדקה; במקומות שבהם המדורה היא אירוע משמים שמסתכם בצליית מרשמלו, באמת הגיע הזמן לעשות לה כיבוי צופי.
Aviv67@gmail.com