הדו"ח הטרי של "שוברים שתיקה" הוא קובץ עדויות לא קלות לעיכול על מה שהתרחש בעזה בקיץ האחרון, אבל הוא עוד משהו, אולי אפילו יותר חשוב: נייר לקמוס שמעמיד במבחן את היכולת שלנו לנהל דיון אמיתי, נוקב, על שאלות של מוסר ומלחמה. יכולת שנדמה שנקברה מזמן מתחת לערימות הטוקבקים הצווחניים. אבל עמוק בתוכנו, כפרטים וכחברה, צריך להתפלל שהיא עדיין קיימת. היא חייבת להיות קיימת. אני לא רוצה לחשוב על אפשרות שהיא לא.

אנשים שאין להם שום שאלות וספקות הם מעוררי קינאה. למשל שרון גל, שבערך בדקה הרביעית שלו כח"כ כבר הורחק מהמליאה אחרי שצרח על חברי מרצ - שהקריאו על הדוכן עדויות של חיילים וקצינים שנלחמו בצוק איתן כדי להגן על שרון גל - שהם פושעים ומשת"פים. עם כזו תגובה מנומקת, אין ספק שגל בשל לתפקידו כפרלמנטר.

אבל אפשר גם אחרת. קחו למשל את יהודה יפרח מהעיתון המזוהה עם הימין "מקור ראשון", שפרסם ראיון מקיף עם שניים מראשי "שוברים שתיקה". יפרח לא נפל במלכודת הטוקבקיסטים (והח"כים): במקום לקלל את השליח, הוא בא להתמודד עם הבשורה. לשאול, להתווכח, להטיל ספק, לנהל דיון.

יפרח הבין שאם מנכ"לית שוברים שתיקה, יולי נובק, שירתה כקצינת מבצעים בחיל האוויר כולל בבור בקריה, זה קצת מגוחך להאשים אותה בחתירה תחת אושיות המדינה; ושאם אבנר גבריהו, דובר הארגון, הוא לוחם צנחנים ובוגר ישיבה שהגיע מלב ליבה של הציונות הדתית, זה קצת פאתטי להציג אותו כשגריר דאע"ש. כששניים כאלה, ועוד מאות קצינים וחיילים שסיכנו את חייהם בקיץ האחרון ובמלחמות קודמות, מניחים על השולחן את האמת שלהם, הם למעשה מאתגרים אותנו: האם אנחנו מגיבים בהיסטריה פראנואידית, סותמים את האוזניים כדי לא לשמוע ואוטמים כל סדק שדרכו הספקות וסימני השאלה עלולים לחלחל, או שאנחנו מרימים את הכפפה ומתמודדים. גבריהו, באותו ראיון, סיפר שהחינוך הדתי שקיבל היה בעיניו חממה לשאלת שאלות, וש"יהודי טוב מסתובב עם סימני שאלה"; אם תרצו, זה הסיפור האמיתי של "שוברים שתיקה" הם מזמינים אותנו להתחבט בשאלות שיהפכו אותנו ליהודים טובים יותר, לישראלים טובים יותר.

החוק יאסור על הפעלילם להרצות בבתי ספר (צילום: חדשות 2)
מזמינים אותנו להתחבט בשאלות שיהפכו אותנו ליהודים טובים יותר | צילום: חדשות 2

להתמודד זה כמובן לא אומר בהכרח להסכים. התגובות הרציניות ביותר לעדויות של "שוברים שתיקה" הגיעו דווקא מהחיילים עצמם, חיילים אחרים, שתחת הכותרת "האמת שלי" מציגים את שק החוויות והתובנות שלהם מהלחימה בעזה. שיח הלוחמים הזה - שרובו התנהל בלי נאצות ואיחולי מיתה הדדיים - הוא אחד ההישגים הגדולים של הארגון הזה.

"שקט הוא רפש"

בשונה ממקבצי עדויות קודמים של "שוברים שתיקה", שהתמקדו בעיקר בנורמות המוסריות ובהתנהלות של הדרגים הנמוכים בשטח, הפעם הפוקוס מטפס למישור האסטרטגי, למקבלי ההחלטות. הטענה העיקרית העולה מהדו"ח שפורסם השבוע היא שקונספציית הלחימה של צה"ל בסביבה אזרחית השתנתה. שהתפיסה החדשה כוללת הפעלת עוצמות אש קטלניות לעבר שכונות אזרחיות לצורך "ריכוך" ו"הרתעה", התייחסות לכל אדם בסביבה כאל מחבל, והנחת עבודה לפיה כדי להגן על חייל אחד מותר לזרוע מוות והרס בהיקפים גדולים גם בקרב אוכלוסייה אזרחית.

מהטענות הללו נגזרת שורה של שאלות עובדתיות ודילמות מוסריות. הנה כמה מהן:

*האם תפיסת הלוחמה של צה"ל בעזה אכן השתנתה? אם כן, מי קיבל את ההחלטה ומתי? ומה הם בדיוק כללי המשחק החדשים?

*כמה אזרחי אויב מותר להרוג כדי להציל חייו של חייל צה"ל אחד? עשרה? מאה? מיליון? כהורה לילדים שבעוד כמה שנים עלולים להילחם בעזה, אני מודה שאין לי תשובה ברורה לשאלה הזו. למי יש?

*האם גבולות הלחימה של צה"ל צריכים להיקבע על ידי המשפט הבינלאומי, הנחיות המשפטנים הישראלים, או שאולי צה"ל צריך לדרוש מעצמו יותר ולגזור על עצמו כללי מוסר מחמירים מעבר למה שמחייב המשפט? או אולי מחמירים פחות?

*האם צה"ל הוא באמת הצבא המוסרי ביותר בעולם? השני? העשירי? איך מנהלים צבאות אחרים מלחמות בסביבה אזרחית? כמה אזרחים נהרגים במלחמות כאלה בהשוואה ל"צוק איתן"?

*האם המציאות של המלחמה בעזה הייתה קרובה יותר לתמונה האידילית ששיווק לנו דובר צה"ל, או לזו שעולה מהעדויות של שוברים שתיקה? ואולי משהו באמצע?

ויש עוד שאלה, אולי המטרידה ביותר: האם כל זה בכלל איכפת לנו? האם אנחנו עדיין שואלים את עצמנו שאלות על דמותו המוסרית של צה"ל ועל הצירוף האוקסימורוני "טוהר הנשק"? כי אחרי שהמקללים קיללו, הסמולנים תמכו והח"כים צרחו, נשארנו עם המחנה הגדול ביותר - המחנה האדיש, שלא ממש מתעניין במה שהחיילים עושים בשמו בעזה או בכל מקום אחר. המחנה שרק רוצה לשתות את הקפוצ'ינו שלו בשקט, בלי שיחפרו לו על דילמות מוסריות. זהו הרוב הדומם, וכמו שכתב זאב ז'בוטינסקי לפני יותר משמונים שנה, "שקט הוא רפש". מתברר שלא הרבה השתנה מאז.