זבל
עזבו למחזר - תתחילו לייצר פחות זבל | וידאו WMV: חדשות

בשנים האחרונות התפתח בפסח נוהל ציטוטים שנראה כמו מערכון של "ארץ נהדרת". הדובר הוא איש חביב, פקח מרשות הטבע והגנים או יערן מקק"ל, שבמשך שבוע מוצא את עצמו בתפקיד השרת הלאומי. איך אפשר להגדיר אחרת אדם שמקבל משכורת בינונית כדי לפנות את הזבל שעם שלם משאיר אחריו?

ובכל זאת, נוטרי היערות, הפארקים והחורשות מנסים לשמור על מצברוח טוב, ומסבירים לתקשורת בנימוס ש"יש קצת שיפור, חלק מהאנשים אוספים את הזבל שלהם בשקיות, זה כבר לא הכמויות של פעם". בעודם מנסים בכוח לשדר אופטימיות, אפשר לראות מאחורי גבם את ערימות הפסולת העצומות שנוגעות בצמרות העצים. מחיאות כפיים לנו, ירדנו ממוצע אשפה של 2 טון למטייל במהלך החג ל-1.9 בלבד. וזה עוד לפני המנגלים של יום העצמאות.

ובכל זאת, ועם כל הרתיעה המתבקשת מהעובדה שלפעמים אנחנו חיים במה שנראה יותר כמו מזבלה ופחות כמו מדינה, הבעיה האמיתית היא לא אי השלכת הפסולת לפח – אלא עצם העובדה שהישראלים מייצרים כל כך הרבה פסולת. רגע לפני פסח פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים עדכניים על היקפי הפסולת שמייצר הציבור הישראלי. גם אם כולה הייתה נזרקת לפח בצייתנות, אפשר לסכם את הכמויות בשלוש מילים: הרבה יותר מדי.

ישראלי ממוצע מייצר 1.7 קילוגרם פסולת ליום, מהגבוהים בעולם. נתוני הלמ"ס, שמפולחים לפי רשויות מקומיות, מצביעים על מגמה שמוכרת גם במדינות אחרות: אוכלוסיות מבוססות מייצרות הרבה יותר אשפה. בכפר שמריהו מייצר תושב ממוצע 5.5 ק"ג פסולת ליום; ביישובים הבדואים לקייה וכסייפה – 0.4-0.5 ק"ג ליום. יחס של 12 ל-1.

בין העיריות, תל אביב מובילה עם 2.6 ק"ג פסולת לנפש ליום (אבל תל אביב גם מטפלת בפסולת של מאות אלפי ישראלים שנכנסים אליה מדי יום לצורך עבודה ובילוי), ואילו בתחתית הדירוג מופיעות אלעד, בית"ר עילית, כפר קאסם ומודיעין עילית עם 0.9-1.0 ק"ג לנפש ליום. למקרה שהחמצתם, כל האחרונים הם יישובים עם אוכלוסיה חרדית או ערבית שמדורגת במעמקי הסולם הסוציו-אקונומי. את המתאם הסטטיסטי בין מעמד כלכלי לבין כמות הפסולת משבשות רק יקנעם עלית ומודיעין-מכבים-רעות, שמייצרות מעט אשפה על אף שאינן נמצאות בתחתית החבית הכלכלית.

30 גרם דגנים, 100 גרם אריזות פלסטיק וקרטון

הסטטיסטיקה ברורה, המציאות יותר מורכבת: אוכלוסיות מבוססות מייצרות יותר אשפה גם משום שהן צורכות יותר, וגם בשל אופי הצריכה – למשל מוצרי מזון מעובדים שמגיעים עם הרבה יותר אריזות. כולנו מכירים את אריזות הקורנפלקס שבהן יש 100 גרם פלסטיק וקרטון על כל 30 גרם דגנים מעובדים. לזה צריך להוסיף גזם ופסולת מגינות גדולות. זה לא שביישובים חלשים מתגוררים בהכרח תושבים שמתאפיינים באחריות סביבתית, אבל הרגלי הצריכה שנגזרים מיכולתם הכלכלית מתבטאים בסוף היום גם בפח האשפה. לפני כמה שנים נכחתי בכנס שבו הציג סוציולוג מחקר שנערך על בסיס חיטוט בפחים, אותו סיכם במשפט אחד: אמור לי מה זרקת היום, ואומר לך מי אתה. 

פעם חשבו ששמירת סביבה זה "האשפה לסל – וחסל". היום אנחנו יודעים שלזרוק את הפסולת לפח זה לא מספיק, ואחריות סביבתית פירושה לדאוג שיהיה הרבה פחות ממנה: אפשר לעשות את זה באמצעות צריכה סלקטיבית ומרוסנת יותר, וכמובן שימוש חוזר ומיחזור של כל מה שניתן. ערימות הפסולת בפסח מקוממות ופוטוגניות, אבל כדאי לזכור שהן רק סימפטום: לו אותן ערימות ענק היו מגיעות לאתרי הטמנה מורשים, זה היה הופך את ישראל למדינה יותר אסתטית – אבל לאו דווקא יותר ירוקה.

Aviv67@gmail.com

>> הטור הקודם שלי: למה אנחנו צריכים לשלם על משתנה ציבורית?
>> סטייקים בזול זה לא צדק חברתי