חדשות רעות הן כר פורה לפריחתו של הומור שחור. חבר חיפאי הודיע לי אתמול חגיגית: "סוף סוף נמצאה הדרך להוריד את מחירי הנדל"ן". עוד כמה כותרות על תחלואת הסרטן בעיר, הוא אומר, ויהיה מאוד זול לקנות כאן דירה. בלי שהתכוון, המסע של משה כחלון להורדת מחירי הדיור התחיל בעיר שבה הוא מתגורר.
למען הסר ספק - לא מדובר בביקורת על העיסוק התקשורתי והציבורי בנושא. להיפך. הבעיה היא לא הסיקור - אלא המציאות. לראשונה מזה שנים, המציאות הבעייתית במפרץ חיפה מקבלת את תשומת הלב הראויה בשיח התקשורתי והציבורי. אם לחפש את שמינית הכוס המלאה, אז אולי, סוף סוף, מתחילה לחלחל אצלנו ההכרה שאיכות הסביבה היא לא פריבילגיה של מחבקי עצים אלא "החיים עצמם", ושזיהום אוויר יכול להיות מסוכן לא פחות מטילים של החיזבאללה. תשאלו את הרופאים במחלקה האונקולוגית ברמב"ם.
השאלה הגדולה היא, האם אחרי שיתפזר העשן (בתקשורת. בחיפה הוא יישאר) ישתנו סדרי העדיפויות הממשלתיים, ומקבלי ההחלטות יפנימו שהגנת הסביבה היא סוג של ביטחון לאומי. כרגע זה נראה תסריט אופטימי מדי. ציוץ אחד מכיוון איראן וכולם כנראה ישובו לדקלם את הפזמון הישן. ובכל זאת, יש פריצות דרך תודעתיות שאין מהן חזרה. עושה רושם שהשבוע התרחשה כאן אחת כזו.
צדק מחלתי
אפידמיולוגיה היא אחד התחומים המורכבים במדע בכלל וברפואה בפרט. כשעוסקים בחקר המחלות ברמת האוכלוסייה, יש הרבה איזור דמדומים ומעט מאוד ודאות והוכחות חותכות. במקום הוכחות חד משמעיות, יש ראיות נסיבתיות: באזור חיפה יש תחלואה עודפת של סרטן לעומת אזורים אחרים בארץ. ההנחה שהגורם לכך היא התעשייה היא ניחוש מושכל. קשה להוכיח את זה בוודאות. כשאין וודאות, גורמים אינטרסנטיים יכולים להיכנס לתמונה ולזרוע בלבול.
הוכחות חותכות אולי אין, אבל היגיון בריא יש: במפרץ חיפה יש ריכוז צפוף של מפעלים כימיים. אי אפשר לא להריח את זה, אי אפשר לא לראות את זה. גם אם נניח לרגע שכל מפעל כשלעצמו עומד בתקנים ופולט רק מה שמותר לו לפלוט על פי חוק (והתעשייה אכן עשתה מקצה שיפורים לא מבוטל בשנים האחרונות), עדיין מדובר בכמות מצטברת של פליטות כימיקלים שאין בשום איזור מאוכלס אחר בארץ. מה שהחיפאים זקוקים לו, אם כך, יותר מאכיפה - זה דילול המפעלים בשטחם. הם מבקשים צדק חלוקתי. חלוקה בזיהום האוויר, חלוקה הוגנת במחלות בינם לבין איזורים אחרים בארץ. מישהו אמר שוויון בנטל?
להעביר מפעלים כימיים כבדים זה לא עניין פשוט, וגם לא בטוח שיש לאיפה. הבעיה היא שלא רק שלא מדללים את התעשייה במפרץ, אלא מרחיבים אותה: זה האיום הגדול וגם המאבק הגדול שמתחולל בימים אלה בחיפה. בתי הזיקוק מבקשים להתרחב ולהגדיל את היקפי הייצור, המדינה מבקשת להקים חוות ענק של מיכלי דלק ונפט בשטח שמכונה 'קרקעות הצפון', שלא לדבר על התוכנית להקמת נמל חדש וגדול. נמל זה אומר מטענים, ומטענים מובלים על ידי משאיות שמה שנפלט להן מהאגזוז זה לא אוויר שושנים. במוסדות התכנון, אם כך, נקבע בימים אלה הכיוון שאליו חיפה תלך בשנים ובעשורים הקרובים: עיר תעשייתית עשנה, או עיר ים, תיירות ותרבות. אם הנתונים שפרסם השבוע משרד הבריאות יעזרו לעצור את התרחבות התעשייה ולכוון את העיר לעתיד ירוק יותר - אולי מעז ייצא מתוק.
יונה יהב יהפוך לאביר איכות הסביבה?
החיפאים מבולבלים. הם לא יודעים מיהו ראש העיר שלהם. האם זה אביר הסביבה של הימים האחרונים, שמציג את עצמו כמי שעומד בחזית המלחמה בזיהום האוויר ולא מפסיק להתבכיין על משרדי הממשלה שדואגים רק למדינת תל אביב? או שאולי זה אותו ראש עיר שבמשך שנים טען שהירוקים מנפחים את נתוני זיהום האוויר ופוגעים בתדמית של חיפה, השתיק את האופוזיציה שניסתה להעלות את הנושא על סדר היום והתעקש לקרוא לאיצטדיון החדש בעיר "סמי עופר"?
אבל עזבו את העבר. מה שחשוב זה העתיד. יונה יהב תקף השבוע בחריפות את המשרד להגנת הסביבה, וקרא לו להפסיק לספק פרשנויות וניתוחים ולהתחיל לעשות. אז הנה, ליהב יש הזדמנות נפלאה להתחיל לעשות בעצמו: בבחירות האחרונות יהב שימש כראש מטהו של משה כחלון בחיפה. כחלון, כידוע, קיבל למפלגתו את המשרד להגנת הסביבה. ליהב, מן הסתם, תהיה דלת פתוחה אל המשרד והשר. ברגע שהממשלה החדשה תושבע ייגמרו התירוצים: ראש עיריית חיפה יצטרך להפסיק לריב עם הירוקים ולהתלונן על הממשלה, ולהוביל מהלך אמיתי להבראת חיפה והתושבים שלה.