מדובר בסיפור תל אביבי מקומי, אבל עם לקח אוניברסלי שרלבנטי לכל עיר ויישוב בישראל. סיפור על קבוצת תושבים עם איכפתיות, חזון, אנרגיות ואורך רוח, שהחליטה לקבוע איך תיראה סביבת מגוריה ולהשפיע על איכות חייה. קבוצה של שכנים שהיו נחושים להשיג ירוק במקום בטון, גן במקום נדל"ן, במקום שבו כל מטר מרובע שווה הרבה מאוד כסף.
התכנון המקורי היה למלא את השטח בבנייני משרדים. משרדים מניבים ארנונה, וארנונה זה משהו שראשי ערים אוהבים. באמצעות הארנונה הם יכולים להעניק לתושבים שירותים, רק שלעיתים קרובות מדי הם שוכחים שגם פיסת אדמה, עץ ופרח הם שירות שהתושבים – בעיקר בערי ישראל הצפופות – זקוקים לו נואשות.
כמו הנהירה לאבולעפיה אחרי פסח
לזכותה של עיריית תל אביב, צריך לציין שמרגע שהחליטה לזרום עם הפארק היא נרתמה במלוא המרץ, וגם במלוא התקציב. בערב פסח, אחרי שנה של עבודה מאומצת, הפארק נפתח. מרגע שהוסרו גדרות הפח, הוסר גם הספק מה היה צריך להיות מלכתחילה ייעודו של המקום: הברווזון המכוער הפך לברבור, המתחם המדכדך של פעם התמלא בחגיגה של אנרגיות טובות. הדשא והספסלים התמלאו בהורים מפטפטים; גדודי ילדים הסתערו על המתקנים, הלכו יחפים בנחל הקטן והנהדר שחוצה את הפארק, חפרו בגבעות החול, דהרו בשבילים באופניים ובקורקינט, קפצו בחבל, שיחקו כדורגל. תושבי האיזור הסתערו על הפארק הצנוע בתשוקה, מנסים להשביע בבת אחת רעב של שנים. "זה נראה כמו הנהירה לאבולעפיה רגע אחרי פסח", אמר לי ידיד שפגשתי במקום.
והכי חשוב: אנשים פגשו אנשים. חרדים וחילוניים בירכו איש את רעהו על הניצחון במאבק, פנסיונרים, סטודנטים והורים צעירים ישבו על שפת הבריכה האקולוגית והחליפו רשמים. פתאום השכונה שנמצאת בלב העיר הכי אינדיווידואליסטית בישראל נראתה קצת כמו קיבוץ.
כל זה לא היה כל כך מלבב אלמלא התכנון המוצלח של המקום, שהופקד בידיו עתירות הכישרון של רם אייזנברג. אייזנברג הפליא לעצב את החדש ולשמר את הישן – למשל עצי אקליפטוס עתיקים שמספקים צל מהיום הראשון.
אלא שהמתכנן הרשמי לא עבד לבד: הוא עבד עם התושבים. בישראל נוטים להתייחס אל הציבור כאל אסופה של נודניקים טורדניים שצריך לנפנף; אבל מתברר שאנשים שגרים במקום מסויים יודעים יותר מכולם מה טוב להם ומה טוב לסביבה, ואם רק טורחים להקשיב אפשר לשאוב מהם שלל תובנות מועילות. וכך, תוך שיתוף אינטנסיבי של הציבור, נוצר פארק קטן שיש בו כל כך הרבה שימושים ותועלות, כמעט לכל טעם וגיל. מה הפלא שאחד ממובילי המאבק הציע השבוע להעניק למקום את השם "הגן הדמוקרטי של תל אביב"; אני דווקא הייתי הולך על פארק הניצחון.