יונה יהב חשב שנקודת השיא של המשבר התקשורתי נמצאת הרחק מאחוריו. באפריל התפרסם מסמך (בעייתי כשלעצמו) של משרד הבריאות באשר לנתוני תחלואת ילדים במפרץ חיפה וחולל מהומת אלוהים. אבל זה היה באפריל, ויהב חשב שזה נגמר. אז הוא חשב.
סדרת הפרסומים של חדשות 2 השבוע, בהם תיאר חיים ריבלין איך עיריית חיפה מפעילה לחץ על צוות המומחים שמבצע מחקר עומק על נתוני התחלואה בעיר, מאירה את התנהלות העירייה והעומד בראשה באור בעייתי הרבה יותר. יהב מכחיש בתוקף שאיים להפסיק את הזרמת התקציב למחקר, אבל הקלטה בה נשמע עוזרו אומר (ברגע של שוביניזם צרוף) ש"אחת המזכירות פה הייתה יכולה לעשות את המחקר", ועדויות נוספות שהביא ריבלין, גורמות לכל הסיפור הזה להדיף ריח רע - והפעם לא בגלל הפליטות של המפעלים.
1. הכסף
ריבלין דיווח כי צוות החוקרים מאוניברסיטת חיפה מאוים בכך שהתקציב למחקר - שרובו מגיע מבתי הזיקוק והמפעלים - יבוטל. עצם העובדה שהגופים המזהמים הגדולים מממנים מחקר שלתוצאותיו עשויות להיות השלכות כלכליות מרחיקות לכת עליהם היא דווקא סבירה. זה מקובל בתחומים רבים בעולם וגם בארץ, על פי עיקרון "המזהם משלם".
הבעיה היא לא במקור הכסף, אלא במסלול שהוא עובר. כדי שהחוקרים ייהנו מחופש מדעי מוחלט, צריכה להיות חומת הפרדה בלתי עבירה בינם לבין המשלמים. כדי לאפשר את זה צריך ליצור מצב שהכסף מועבר לידי צד שלישי – למשל, משרד ממשלתי - ושהמשרד הממשלתי הוא זה שמתקצב ישירות את המחקר.
ואכן, יש כאן צד שלישי: איגוד ערים חיפה לסביבה, שכפוף לעיריית חיפה. לכאורה, זה בסדר גמור: מדובר בגוף ציבורי שמחויב לאינטרס הציבורי ולא לזה של המפעלים. אלא שבמציאות זה קצת יותר מורכב והרבה יותר בעייתי: עיריית חיפה ומוסדות מרכזיים בה מקבלים סכומי עתק ממשפחת עופר ובזן. לאצטדיון הכדורגל החדש והמפואר קוראים אצטדיון סמי עופר; מגדל האישפוז ברמב"ם הוא על שם - ניחשתם נכון - אותו עופר המנוח; קבוצת הכדורסל המקומית היא מכבי בזן חיפה. ועוד לא דיברנו על תשלומי ארנונה בהיקפים עצומים. זו תרומה מבורכת לקהילה, אבל זה גם חיבוק דב. ראש העירייה צריך להיות על-אנושי כדי להתעלם מכל אלה בבואו לגבש עמדה באשר לסוגיות כמו עתיד המפעלים, היקפי הייצור וכו'.
מכיוון שראשי ערים נוטים להיות אנושיים, צריך להוציא את תקציב המחקר לא רק מהידיים של התעשייה - אלא גם מהידיים של העירייה. אם החוקרים יקבלו את התקציב ישירות מהשר להגנת הסביבה, הם יהיו משוחררים מסיר הלחץ המקומי שעל פי הדיווח של ריבלין רתח השבוע מתחת לכיסאם.
2. התדמית
זו לא הפעם הראשונה בשנים האחרונות שיונה יהב מצוטט כמי שמודאג מהאפשרות שפרסום נתונים מטרידים על היקפי הזיהום או התחלואה יחבלו בתדמית של חיפה. יש לי הצעה מהפכנית: לשפר את המהות, ואז גם התדמית תשודרג פלאים. עזבו רגע את הבריאות: לגור מול ארובות של מפעלים זה חרא של נוף ולעתים קרובות גם ריח נוראי. גם אם אלף מחקרים יוכיחו שזה הכי בריא בעולם, זה עדיין יהיה תענוג קטן מאוד. למי שחוצה את הצ'ק פוסט, מתבונן מסביב ומרחרח קצת, התדמית לא מפריעה. מפריע לו משהו הרבה יותר ממשי - המציאות.
3. התקשורת
ארגוני ופעילי סביבה - בדגש על החיפאים שביניהם - נוטים להיות מאוהבים בטענה שהתקשורת שבויה בידי הטייקונים, וכי טיפוסים בעלי עוצמה כמו עידן עופר מטילים על העיתונאים אימה עוד לפני שהרימו את הטלפון הראשון בתחקיר. בקיצור, הון-שלטון-מיקרופון. יש לי ביקורת למכביר על המקום שרוב כלי התקשורת מקצים לנושאי סביבה, אבל ברוב המקרים הסיקור הדל לא נובע מקונספירציה, אלא מסיבות עגומות ופשוטות יותר: בורות של עיתונאים ובעיקר של עורכים באשר להשלכות האדירות של נושאי סביבה על החיים עצמם, וחוסר יכולת להתמודד עם המורכבות שמאפיינת את תחום הסיקור הזה. אני לא תמים; לחצים ואינטרסים קיימים ולעיתים גם מצליחים להשפיע. אבל בתמונה הכללית הרי אי אפשר לומר שהתעשייה הכבדה בישראל נהנית מסיקור תקשורתי אוהד. לא פעם, אגב, היא אפילו חוטפת הרבה יותר ממה שמגיע לה.
עידן עופר הוא בעל השליטה בזכיינית ערוץ 2 רשת; רשת (יחד עם קשת, הבעלים של אתר זה) מממנת את פעילותה של חברת החדשות של ערוץ 2. ובכל זאת, תחקיר שעשה כאב ראש גדול לבזן (בעלים: עידן עופר) פורסם - יום אחרי יום אחרי יום - במרכז המהדורה. זו תעודת כבוד לחדשות 2, וזו הוכחה שלמרות מצבה הקשה של העיתונות בישראל, עדיין אפשר לעשות כאן עיתונות חופשית וחוקרת. לפעמים פשוט צריך יותר לרצות. חיים ריבלין - לא בפעם הראשונה - רצה.