המנוף הענק שהשתטח על רחוב הקוממיות בבת ים כיכב השבוע במהדורות החדשות. המנופאית קטי דובוק כתבה למחרת טור בעיתון תחת הכותרת "הזהרנו אתכם". המנופאים – שמוחים כבר תקופה ארוכה על תנאי העבודה המחפירים שלהם – באמת הזהירו, וחזרו והזהירו, שמה שמתחיל בציוד רעוע ותקול והפקרה שלהם בקבינה חייב להסתיים באסון. הם גם הזכירו את מה שכל ילד בישראל יודע מאז קריסת החניון ברמת החייל: ש-17 פקחים של משרד הכלכלה אמורים לפקח על הנעשה ב-13 אלף אתרי בנייה ברחבי הארץ, ושהסיכוי שהם יצליחו לעשות את זה קצת יותר נמוך מהסיכוי שמכבי תל אביב תיקח השנה את היורוליג.

קצת לפני המנוף, המדינה הזדעזעה לנוכח תחקיר בתי האבות הסיעודיים שפורסם ב"ידיעות אחרונות". התברר שהקשישים שלנו חיים בזבל ואין מי שיטפל בהם. בדיון סוער שנערך בוועדת העבודה בכנסת נחשפה העובדה שבבתי האבות הסיעודיים חסרים קרוב ל-5,000 עובדים, מה שגורם לכך שחלק מהעובדים נאלצים לעבוד 16-17 שעות ביממה. מי שמוכן להתחלף עם הקשיש שמטופל על ידי אדם שנמצא על הרגליים 16 שעות, שיקום.

במקביל, נערך דיון מרתק בוועדת המשנה לתחבורה ציבורית שבראשות דב חנין. הנושא: מחסור של אלפי נהגים בחברות האוטובוסים. מתברר שגם כשכבר מצטרפים נהגים חדשים, 70% מתוכם עוזבים בתוך שלושה חודשים. הם נסים על נפשם לא רק בגלל השכר הלא מלהיב (39 ש"ח לשעה במקרה הטוב) שמחייב אותם לעבוד 12 שעות ביום כדי להגיע למשכורת סבירה; הם עוזבים בגלל תנאי העבודה המחפירים: ברבים מהקווים אין בתחנת הקצה שירותים, שלא לדבר על אמצעי התרעננות בסיסיים כמו אפשרות לשתות כוס קפה או מים בין נסיעה לנסיעה; ההפסקה הקצרה שאמורה לאפשר לנהג להתאפס בין הנסיעות בדרך כלל נמחקת בגלל הפקקים שיוצרים איחורים; ואחרי כל זה אנחנו מצפים לקבל שירות מאיר פנים, סבלני ומקצועי כמקובל במדינות המערב. אבל תראו לי מדינה מערבית אחת שבה נהגים יושבים 12 שעות ברציפות על ההגה ואין להם איפה להשתין.

אפשר להמשיך. למשל, לספר על הגליל שערימות פסולת נערמות בו בכל פינה, כשהעבריינים מנצלים את העובדה שרשויות החוק והאכיפה לא קיימות בשטח. דף פייסבוק חדש שפתחו תושבים מהגליל מקבץ תמונות של הררי אשפה מכל רחבי הצפון. כמה שוטרים עובדים במשטרה הירוקה של המשרד להגנת הסביבה בכל צפון הארץ ואמורים להתמודד עם המכה הזו? חמישה. חמישה שוטרים מרמת הגולן ואצבע הגליל שבמזרח ועד ראש הנקרה במערב. איזה סיכוי יש להם?

אז הגיע הזמן לעדכן את המונחים: לא חסרים עובדים סיעודיים, לא חסרים נהגי אוטובוס, לא חסרים פקחי סביבה וגם לא פקחי בנייה. יש מספיק אנשים בישראל שיכולים ורוצים לעבוד – אבל בתנאים סבירים. מה שחסר זה רצון של הממשלה לאייש את המגזר הציבורי בתקנים וכוח אדם, ולספק לעובדים תנאי העסקה הוגנים. ממשלת נתניהו – זו הרי השקפת העולם שהוביל עוד כשר אוצר – רואה במגזר הציבורי אויב, איש שמן שרוכב על גב האיש הרזה, מישהו שצריך להרעיב כדי שחלילה לא יתנפח.

והרי החדשות: דיאטת ההרעבה הצליחה. נשארנו עם שירות ציבורי חלש ומופקר, שהמופעים המדכדכים שלו בתקופה האחרונה משקפים במדויק את מה שהושקע בו. מיותר לציין שאת המחיר משלמים החלשים: אלה שאין להם כסף לנסוע ברכב פרטי או להתגורר בבית אבות יוקרתי, הפועלים שמתים באתרי הבנייה כמו זבובים. אלה הם השקופים, שאולי מככבים בסיסמאות של חלק משרי הממשלה, אבל ספק אם הם באמת רואים אותם.

aviv67@gmail.com