הבעיה היא לוח הזמנים. האם התשלום יתקבל כבר בתלוש הקרוב? או שמא המשכורת הקרובה של חן תהיה מורכבת מקרעי הימים שבהם עבדה החודש, ואת ההשלמה היא תקבל אי שם בעתיד? ובמילים אחרות: האם חן תידרש לתת הלוואה למדינת ישראל? איש לא שאל אותה אם היא מסוגלת לתת הלוואה כזו. את הארנונה, חשבון החשמל וחשבון הטלפון היא דווקא צריכה לשלם בזמן. יש עובדים בדרום שיודעים לספר שבסבבי ההסלמה הקודמים התשלום הגיע כעבור חצי שנה, שנה. לחן, ולרבים אחרים באיזור, אין אורך נשימה פיננסי כזה.
לכאורה, ליד פגיעה של גראד הצרות הללו מתגמדות. ובכל זאת, רבים בדרום מוטרדים מהן בעודם ספונים במקלטים. הרצף האינסופי של סיבובי הסלמה פוגע בהם ובכיסם פעם אחר פעם, לרבים מהם אין רזרבות ושומנים שמאפשרים להם לספוג עוד מכה או להמתין נצח עד שהפיצוי יגיע.
חוסר ודאות
אתמול הקדשנו את "יהיה בסדר" בגל"צ לבעיות הללו, והקווים הוצפו בפניות רוויות בדאגה. עו"ד שלמה יצחקי, הממונה על יחסי העבודה במשרד התמ"ת, ישב באולפן וניסה להתמודד עם השאלות: הוא היה מלא רצון טוב – אבל לפי שעה יש לו מעט מידע מוצק למסור. ואם יש משהו שאנשים זקוקים לו בשעה כזו, זו ודאות ובהירות.
חן עוד מייצגת את המקרה הקל. את כספה היא תקבל, גם אם לא ברור מתי. המצב של דורון מעורפל יותר. גם הוא מתגורר במעגל הראשון של עוטף עזה. הוא עצמאי, פסיכולוג קליני, ובאופן טבעי מספר המטופלים שהגיעו אליו שאף בשבוע האחרון לאפס. גם עבור עצמאים ובעלי עסקים קטנים אמור להיות מנגנון פיצוי, רק שעדיין לא הוחלט איך זה יעבוד, מה גובה הפיצוי ומה הפרוצדורה לקבלו.
ניסיון העבר, מספרים עצמאיים דרומיים בוגרי "עופרת יצוקה", מלמד שכדי לזכות בפיצוי המיוחל צריך לצלוח שבעה מדורי גיהנום של ביורוקרטיה, טפסים והוכחות. המרדף אחרי כספי הפיצויים מחייב לא פעם לסגור את העסק ולוותר על ימי עבודה, מה שכמובן הופך את זה ללא כדאי. רבים מתייאשים בדרך. אל החור בכיס נוספת גם התחושה הקשה כאילו מסלול המכשולים הזה נועד לגרום להם לוותר על זכויותיהם הבסיסיות ולאפשר למדינה לחסוך על גבם.
למרבה הצער, העורף – בעיקר העורף הדרומי שלנו – מתוקתק, מיומן ומשומן בהתנהלות תחת אש. השאלה היא מה קורה ביום שאחרי, היום שבו הכסף נכנס לתמונה.
המשימה האחרונה של שטייניץ
נכון לרגע זה אין שום מידע ברור ומוגדר, מגובה במספרים, סכומים ולוחות זמנים, באשר לפיצוי שיקבלו תושבי הדרום בגין ימי העבודה וההכנסות שיורדות לטמיון. יש הבנות עקרוניות, שמתבססות על תקדימי העבר ועל הודעה של משרד האוצר: כך, למשל, במשפחות שמתגוררות ברדיוס של 7-40 קילומטר מהרצועה, שבו יש עבודה אבל אין לימודים, אחד ההורים אמור להישאר בבית לשמור על הילדים ולקבל מהמדינה פיצוי כנגד הימים האבודים.
מתי הפיצוי יגיע? באיזה היקף? ומה בנוגע לעצמאים? על כל השאלות הללו יענה הזמן. בשש אחרי המלחמה יחל מו"מ בין השחקנים השונים על המגרש – נציגי העובדים, המעסיקים וכמובן האוצר. עד שזה יקרה נגזר על תושבי הדרום להיות תחת ערפל קרב, ולא רק בגלל הרקטות הפלסטיניות.
חשוב לציין שלא הכל רע. המערכת לרוב יודעת לטפל היטב במקרים הסטנדרטיים, הפשוטים. העניינים מסתבכים במקרים שלא מתאימים לשום תבנית. מה קורה עם מי שמתגורר בעוטף עזה, אבל עובד במרחק 30 קילומטר משם, למשל בבאר שבע? האם הוא אמור לנטוש את הילדים בממ"ד ולצאת לעבודה? ברור שדרישה כזו לא עומדת בשום מבחן סבירות, אבל ביום שאחרי המלחמה ספק אם זה יעניין את הפקיד שיטפל בבקשת פיצויים כזו.
בסופו של יום, כמעט כמו כל דבר בישראל, הכל נתון בידיים של האוצר. זו צריכה להיות המשימה האחרונה של יובל שטייניץ בקדנציה הזו: לדאוג לכך שהטיפול ביום שאחרי יהיה מהיר, יעיל, נדיב (במידה, כמובן) והוגן. אין שום סיבה שאחרי שוך "עמוד ענן", תמתין לתושבי הדרום מערכה נוספת מול הבירוקרטיה הממשלתית. לפחות בחזית הזו, זה תלוי רק בנו.