תנועת 269 נמצאת בדרכה הבטוחה לתואר "התנועה שהכי מצליחה להביא את הסעיף לעם ישראל". זה הישג לא מבוטל. בימים שבהם הכיבוש מעורר פיהוק אחד גדול - ורבים מהישראלים בכלל לא מודעים לעובדה שיש אחד כזה - מה שנשאר ממחנה השלום היה שמח לעצבן את הקונצנזוס באותה מידה של אפקטיביות שהשוליים הרדיקליים של הטבעונים עושים זאת. פעם הכבוד להיקרא "נאצים" ו"רוצחים" היה שמור ל"נשים בשחור" או אנשי "בצלם". היום הקרדיט עבר לפעילי 269 שמשפדים פגרים של חתולים בלב חגיגות יום העצמאות.
אין ספק - זו אחת המחאות המגעילות שידענו: חתולים, חולדות וארנבים מתים שמוצגים לראווה הם איכס מזוקק. אבל האיכס הזה, כמו כל מחאה רדיקלית, נועד להציב על שולחן החג שאלות: למה פרות, תרנגולות וכבשים כן, וחתולים וכלבים לא? למה פגר של תרנגולת על המנגל הוא, עבור ישראלים רבים, מחזה מעורר תיאבון, ואילו פגר של חתול על שיפוד גורם להם להתנפל באלימות על מי שהציב אותו שם? למה תמונה בעיתון של נתח מגופה של פרה היא פרסומת לגיטימית למסעדת יוקרה, ואילו נתח מגופה של חולדה שמוצג בפומבי נחשב לחצייה של הקווים האדומים שגוררת בעקבותיה גל מעצרים ולילה באבו כביר?
ולמה הצמחונים צריכים לסבול את ריח הבשר החרוך בפארקים?
המחאה של 269 היא דוחה אבל לגיטימית (למעט הסתייגות שתגיע עוד מעט), מפני שהיא אינה אלימה (הפגרים של בעלי החיים נאספו מוטרינרים), ומשום שהיא מקשה על ציבור אוכלי בעלי החיים לתחזק את ההדחקה שבחסותה ממשיכות להתבצע זוועות יומיומיות בתעשיית הבשר.
אחת הטענות שהועלו נגד "המיצג" שעורר את המהומה, היא שהצבה של פגרי בעלי חיים בציבור היא פעולה אלימה שכן היא כופה מראות קשים על העוברים ושבים. יש בזה משהו, אבל אולי הגיע הזמן להדדיות: בישראל יש לפחות מאות אלפים שאינם אוכלים בעלי חיים, שחשים רתיעה עזה למראה גופת תרנגולת מסתובבת על הגריל, פגר של כבש על מתקן השווארמה או נתח פרה מדמם בפרסומת. המראות הללו נמצאים בכל מקום - ברחוב, בעיתון ובטלוויזיה - ואיש לא חס על הצמחונים והטבעונים. שלא לדבר על ריח הבשר החרוך שממלא את האוויר בפארקים ובחורשות בסופי שבוע בכלל, וביום העצמאות בפרט. כמו בתחומים אחרים, גם כאן הרוב בישראל מאוד רגיש לזכויותיו, ולא מהסס לדרוס את זכויות המיעוט.
בפעולת המחאה שערכו פעילי 269 בפארק הירקון, היה - לטענת עדים שהיו במקום - מרכיב אחד שאסור שיחזור על עצמו: הפנייה לילדים. זה קו הפרדה עבה שאסור לחצות. מפגש עם גופה של חתול פשוט עור יכול להיות אירוע טראומטי עבור ילד, מסיבה פשוטה: הוא לא רגיל לזה. כן, זה מה יש: הוריו והמציאות שמסביב הרגילו אותו לראות תרנגולת על שיפוד, ולא הרגילו אותו לראות חתול על שיפוד.
זו בהחלט עילה למחאה, אבל נגד ההורים. את הילדים צריך להשאיר מחוץ למשחק. הם לא אשמים בדבר. לא מחנכים ילדים לשלום באמצעות מיצג על זוועות המלחמה, ולא מחנכים ילדים לטבעונות באמצעות תהלוכה של פגרים משופדים. זה בדיוק הגבול המפריד בין מחאה רדיקלית ולגיטימית לאלימות וטיפשות. נשאר רק לקוות שזו הפעם האחרונה שהגבול נחצה בהקשר הזה.