איך אפשר ללכת פה
הולכי הרגל הם אחד המגזרים הדפוקים בישראל, אבל רבים מהם לא מודעים לכך ולכן גם לא פיתחו תודעה מעמדית משותפת. שימו לב לנתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: עד לתחילת השבוע, נהרגו מתחילת השנה 99 הולכי רגל בתאונות דרכים. בתאריך המקביל אשתקד: 70. מדובר בעלייה מפלצתית של 41%! באותו זמן, חלה ירידה במספר ההרוגים בתאונות בכל שאר הקטגוריות (נהגים, נוסעים וכו'). המשמעות: 38.8% מההרוגים בתאונות הם הולכי רגל. הנתון הזה מציב את ישראל במקום הראשון בין המדינות המפותחות מבחינת חלקם של הולכי הרגל בין כלל ההרוגים בתאונות.
הנתונים האלה הם הכל חוץ ממקריים: הם תוצאה ישירה של השקפת עולם ושל סדר עדיפויות תקציבי ותשתיתי, שמציב את האנשים שהולכים ברגל בתחתית שרשרת המזון. זה לא מפתיע: מקבלי ההחלטות חווים את העולם מבעד לחלונות המכונית הפרטית. מערכת הרמזורים, מעברי החצייה, רוחב הנתיב - כל התכנון של המרחב הציבורי מכוון לשרת את צרכי הנהגים, להזרמת התנועה ולהגדלת מספר מקומות החנייה. אבל לא לכולם יש מכונית. החיים העירוניים האמיתיים הם אלה שמתרחשים על המדרכה: שם הולכים הילדים והנערים, ההורים (ובעיקר האימהות) עם העגלות והקשישים.
אם לדייק, הם מנסים ללכת.
המדרכה הישראלית הממוצעת הפכה למסלול מכשולים מלא כל טוב: מכוניות חונות (עם שני גלגלים ולפעמים עם ארבעה), אופנועים טסים, דוכני פיס, מתקני מיחזור, מסעדות ובתי קפה שמותחים את הכיסאות והשולחנות הרבה מעבר לתחום המיועד להם, המון פחים, ועוד לא דיברנו על מכת האופניים החשמליים/סגוויי ועל האופניים הרגילים, שכמו ההולכים ברגל מחפשים לעצמם מקום במרחב העירוני, ומתקשים למצוא.
ודרסת פני זקן
דוגמה קטנה ומרתיחה סיפק דו"ח שפרסמה לאחרונה עמותת "אור ירוק": אנשיה בדקו את משך האור הירוק ברמזורים ברחבי הארץ. מתברר שבמקרים רבים האור מתחלף אחרי 10 שניות, מה שאומר שקשישים - שזקוקים ל15-20 שניות לפחות כדי להגיע למדרכה שממול - נלכדים באמצע הכביש כשהמכוניות מתחילות להאיץ. מה הפלא, אם כך, שלמרות שחלקם של הקשישים באוכלוסייה בישראל נאמד בכ-10%, הם מהווים 21% מכלל ההרוגים בתאונות. ודרסת פני זקן.
בשבוע שעבר נהרגו שני ישראלים בתאונת דרכים נוראית בנפאל. באותם ימים ממש נקטלה שורה של ישראלים בתאונות דרכים שהתרחשו בארץ. האסון בנפאל כיכב בכלי התקשורת מקצה ועד קצה, הקורבנות בישראל זכו לכל היותר לאזכור לקוני בשולי המהדורה. כל מוות בתאונת דרכים הוא טרגדיה שהורסת משפחה, אבל בעוד על החלקה בשלג של אוטובוס נפאלי אין לנו יכולת להשפיע, הביטחון בכבישים בישראל מושפע ישירות מהחלטות שמתקבלות על ידי בני אדם. במקום להתדיין על מה שקורה אצלנו, ולנסות להשפיע באמצעות שיח ציבורי ותקשורתי ביקורתי, אנחנו מעדיפים לשמוע סיפורי אימה על הטרקים בהימלאיה.
בימים אלה רץ בתקשורת תשדיר הסברה של משרד התחבורה, שמתרה בנו לא לחצות כביש בינעירוני. זה מסוכן. קשה לחלוק על כך, רק שיש נקודות רבות בישראל שבהן להולכי הרגל אין ברירה, אלא להפוך את חייהם לרולטה רוסית ולחצות בריצה כביש שמכוניות טסות בו במהירות של 100 קמ"ש. למשל כשבצד השני יש תחנת אוטובוס ששום מעבר עילי או תחתי להולכי רגל לא מוביל אליה. למדינה יש תכנית עבודה רב שנתית להסדרת הנקודות המסוכנות הללו, אבל לפי קצב העבודה היא תסתיים כשהנכדים שלנו יהיו בפנסיה. סדר עדיפויות תקציבי, כבר אמרנו?
המציאות הזו - שבה הורים חוששים לשלוח את ילדיהם ברגל לבית הספר, כי בדרך לכיתה לפעמים נגמרת המדרכה והם צריכים לרדת לכביש - נמשכת יותר מדי שנים. בתקופה האחרונה, באיחור ניכר, מתחילה סוף סוף התעוררות. להולכי הרגל נמאס. חגית אוריין מפעילה את הדף האסרטיבי "מחזירים את מדרכות ת"א להולכי הרגל", ליאת צבי הפעילה את דף הפייסבוק המצויין "דרור רוצה לעבור", שבו הצטברו תמונות מכל הארץ של הורים שמנסים להוביל את הילדים בעגלה ונתקלים במדרכה חסומה. צריך לקוות שההפגנה ביום שישי, שהשתתפו בה חברי כנסת וחברי מועצת העיר, הייתה הסנונית שתטלטל את סדר העדיפויות. אם שר התחבורה רוצה לחתוך את הסטטיסטיקה של קורבנות תאונות הדרכים, הוא צריך להתחיל מהמדרכה ומהאנשים שהולכים עליה.