אנשים לא אוהבים שנכנסים להם לצלחת. ההתערבות בהרגלי האכילה של מישהו אחר נחשבת סמל לפולשנות בוטה ומחוצפת. על אחת כמה וכמה, רוב האנשים מתייחסים בעוינות לאפשרות שהמדינה תיכנס להם לצלחת. ובכל זאת, זה בדיוק מה שהמדינה צריכה לעשות. מכאן, אם כך, אני שולח בזאת הזמנה חגיגית למדינת ישראל: אנא, היכנסי לי לצלחת! ובהזדמנות זו, גם לשאר שבעה מליון האזרחים שמסביב.
אני לא באמת מתכוון לזה שהמדינה תורה לנו מה לאכול. אני מדבר על מדיניות מיסוי אגרסיבית שמבחינה בין אוכל טוב לאוכל רע, מעודדת אותנו לאכול מוצרים בריאים ומציבה תג מחיר מרתיע מעל מזון מחורבן. מדיניות מיסוי שדואגת שענבים ודובדבנים יהיו זולים, וחטיפי ג'אנק פוד יכאיבו לנו בכיס. אני יודע: זה נשמע לכם פטרוני, טרחני, ופולשני כבר אמרנו? אבל זה רק משום שאנחנו נוטים להדחיק את העובדה שכבר היום המדינה מעורבת בקביעת מחירו של כמעט כל מוצר – כולל מוצרי מזון – שאנחנו קונים.
כבר היום יש מוצרי מזון שמחירם מפוקח, רק שמשום מה הלחם שמחירו מפוקח הוא זה מהקמח הלבן, שכמעט אין לו ערך תזונתי, ואילו הלחמים הבריאים מקמח מלא נמצאים מחוץ לסל הפיקוח. הגיע הזמן להחליף ביניהם; כבר היום המדינה מטילה מיסים כבדים על משקאות אלכוהוליים. הגיע הזמן להרחיב את היריעה גם למשקאות ממותקים, שספק אם לאורך זמן ולרוחב האוכלוסייה הנזק שהם מחוללים קטן מזה של הבירה והוודקה. אם הציבור הישראלי יעבור לשתות מים, ההוצאה הציבורית על טיפולים רפואיים (למשל בסוכרת) תקטן משמעותית, שלא לדבר על ההוצאה הפרטית על טיפולי שיניים. להערכת משרד הבריאות, העלות השנתית למשק של תחלואה בגלל תזונה לקויה, השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית מגיעה לכ-6 מיליארד שקל.
גבינות שמנות מוזילים, העגבניה מתייקרת
רק לאחרונה חתם שר האוצר על שורה של הקלות במכסים על מוצרי מזון מיובאים. בין השאר הוזלו המכסים על כמה סוגים של גבינות שמנות, נקניקים ומוצרים עתירי מלח וסוכר. שר האוצר רצה להיטיב עם העם (זה עוד היה לפני גל הגזירות), ושלח אותו לאכול זבל במחיר מציאה. אם שר האוצר באמת רוצה לשרת את הציבור, הוא צריך לסבסד את מחירי הירקות והפירות, הלחמים המלאים והקטניות. הגיע הזמן שפירמידת המחירים של מוצרי המזון תיישר קו עם פירמידת המזונות המומלצים של משרד הבריאות. בארצות הברית הפירמידות האלה הפוכות – כדי לקנות עגבנייה צריך לקחת משכנתה, ולעומת זאת העניים סוגרים ארוחת ג'אנק במזללה בשני דולר – והתוצאה היא מדינה של אוביסים שמתנפחת בקצב מבהיל. האם לשם אנחנו רוצים להגיע?
בשלהי 2011 אישרה הממשלה את התוכנית הלאומית למניעת השמנה. במערכת הבריאות כבר נשמעים – אחרי שנים של שתיקת הכבשים – קולות בכיוון הנכון: כולם יודעים שמעבר לפינה ממתינות עליות משמעותיות במחירי המזון. השאלה היא איזה מזון יתייקר. כל משבר הוא הזדמנות: זו ההזדמנות של הממשלה להצמיד לכל מוצר מזון את תו המחיר המתאים לו. להגן על האוכל הבריא ולאפשר לכל שכבות האוכלוסייה לצרוך אותו. מחקרים שנערכו בארץ בשנים האחרונות הראו שמשפחות רבות בשכבות החלשות מתקשות לרכוש סל מזון בריא לילדיהם, כי עוגיות וצ'יפס הרבה יותר זולים.
אני יודע, הדברים האלה נוגדים את אתוס השוק החופשי שטופח כאן בשנים האחרונות והפך לעגל הזהב שהכלכלה הישראלית סוגדת לו. רק שהשוק אף פעם לא היה חופשי באמת, הגיע הזמן שנפסיק למחזר את השקר הזה, ובכמה ממדינות אירופה, שהכלכלות שלהן לא פחות נאורות משלנו, כבר נהוגה מדיניות מיסוי-בריאות מתקדמת. אם בדנמרק, צרפת, הונגריה – רשימה חלקית מאוד – מוטלים מיסים על מזונות עתירי שומן וסוכר, גם אצלנו מותר. זה לא יהיה קל, תאגידי המזון יעמדו על הרגליים האחוריות, אבל בדיוק בשביל זה יש הנהגה – בשביל לעשות מה שטוב לאינטרס הציבורי, לא לקומץ בעלי הון שמתפרנסים ממכירת ג'אנק להמונים.
לטור האחרון שלי: מי רוצה לשחות עם שרי אריסון?