בני גנץ ממוקם די גבוה בדירוג המאמי הלאומי. זה לא רק בגלל העיניים הטובות, הדיבור השקט ושפת הגוף שמשקפת את זקיפות הקומה הלאומית. גנץ הצליח לסיים קדנציה בלשכת הרמטכ"ל מבלי שלציבור תהיה תחושה שהוא מעורבב בפוליטיקה עד צוואר, ובלי להיחשד בכך שהוא מעביר את הזמן במשחקי כוח ופרשיות אפלות בנוסח ברק, אשכנזי ושות'.

אולי בגלל זה, שיחת הטלפון המפתיעה שקיים איתו ניר גונטז' מ"הארץ" הצליחה לעצבן כל כך הרבה אנשים, ביניהם עיתונאים כמו יעקב אחימאיר. חגיגות הפרידה מגנץ עלו לנו סכום מופרך של 600 אלף ש"ח. גונטז' בסך הכל ביקש לחלץ מהרמטכ"ל היוצא בדל דעה, תובנה או התייחסות לעניין השערורייתי הזה, אבל בעיני רבים גנץ הצטייר כמותקף חסר אונים שיש להגן עליו מפני העיתונאי הדורסני. במקום שגנץ יצטרך להצטדק ולהסביר, גונטז' נאלץ להיות זה שמסביר למה הוא מעז להציג שאלות כאלה ולא מרפה מהרמטכ"ל המשוחרר. כאילו הוא תבע מגנץ דו"ח מפורט על טיול השחרור הפרטי שלו, ולא ביקש הסבר מאיש ציבור בגין כספים ששולמו מתוך הכיס של כולנו.

עקרונית, אני לא חסיד של שיחות הפתעה. לפעמים אני מאוד מחבב את שי ודרור ואת ההומור שלהם, אבל כשמתקשרים בשידור לאנשים בלי הודעה מוקדמת עלולות להיווצר (וכבר נוצרו) סיטואציות פולשניות. ומה אם ילדים הופכים להיות מעורבים בעניין? ומה אם הבנאדם בדיוק מאושפז בבית חולים לפני ניתוח? גם אז לגיטימי להתקשר אליו בשידור חי?

שיחת הפתעה בשידור היא לגיטימית, לטעמי, רק אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות לקבל התייחסות עניינית לשאלות שעל הפרק (ובהנחה שמדובר בשאלות שיש בהן עניין ציבורי). אם מדובר באדם שמחובתו לתת דין וחשבון לציבור, והוא מסרב להתראיין או אפילו לספק תשובה רלוונטית בכתב (ומריחה לקונית בנוסח "הנושא בטיפול" היא לא תשובה רלוונטית) - או אז ההפתעה היא כלי ראוי בניסיון להבקיע את החומה שמאחוריה הוא מסתתר.

ב"יהיה בסדר" - תכנית הרדיו שאני משדר בגל"צ – אנחנו משתמשים בשיחת ההפתעה לעיתים רחוקות מאוד, ורק אחרי שניסינו כל דרך אפשרית לקבל תשובה עניינית. למעשה, גם במקרים שבהם יש הצדקה להפתיע, אנחנו מעדיפים להימנע מזה ככל הניתן. מניסיוננו, לתוצאה המתקבלת בשידור יש אפקט בידורי יותר מאשר עיתונאי, ואנחנו לא בדרנים.

אבל השיחה של גונטז' היא סיפור אחר. עיתון זה לא רדיו או טלוויזיה, וגונטז' לא חשף את גנץ בסיטואציה פרטית רגישה. לעומת זאת, הוא כן תפס אותו בסיטואציה ציבורית רגישה. מה שקיבלנו זה כמה מאות מילים שלאורכן גנץ הנבוך ניסה להתחמק בטענה ש"רק אתמול חזרתי מחו"ל", "אני צריך לבדוק את העובדות" ו"פנה לדובר צה"ל". שוב ושוב עימת אותו גונטז' עם האמת: אין מחלוקת על העובדות (הסכום של 600 אלף ש"ח נמסר רשמית על ידי דובר צה"ל), ובעצם אין מה לברר.

גנץ באירוע הפרידה (צילום: פלאש 90 - עמוס בן גרשום לע"מ)
אין ויכוח על הנתונים. מסיבת הפרידה לגנץ | צילום: פלאש 90 - עמוס בן גרשום לע"מ

אז מה הערך של המחול הזה בין העיתונאי המנדנד לאקס-רמטכ"ל שמנסה להדוף אותו (באדיבות, יש לומר)? הערך טמון במה שגנץ לא אמר. הנה, בתמצית, מה שהייתי רוצה ומצפה לשמוע מגנץ (או מכל איש ציבור במצב כזה):

"שמע, זה מאוד בעייתי. אולי לא תאמין, אבל אישית לא ידעתי שהוציאו כל כך הרבה כסף על אירועי הפרידה ממני עד שהנתון התפרסם, ואם הייתי יודע הייתי דואג למנוע את זה. אמרתי את מה שאני חושב למעורבים, אני חושב שזה לא ראוי שאירועי פרידה מרמטכ"ל יעלו כל כך הרבה כסף לקופה הציבורית והייתי מרגיש יותר נוח עם פרידה הרבה יותר צנועה. אני בטוח שהלקחים יופקו, שהרמטכ"ל הנוכחי ואלה שיבואו אחריו יקפידו על זה הרבה יותר, ושבעתיד אירועים כאלה בצה"ל יהיו הרבה יותר חסכוניים לקופה הציבורית".

גנץ היה יכול לומר את הדברים האלה, וכולנו היינו מצדיעים. אבל הוא בחר להתחמק. מהפער הזה, בין הרצוי למצוי, ניתן ללמוד הרבה על הרמטכ"ל היוצא, ובעיקר על האופן שבו אנשי ציבור בישראל תופסים את המחויבות שלהם לתת דין וחשבון לציבור. וזה מה שהופך את שיחת ההפתעה של גונטז' לפיסת עיתונות בעלת ערך עיתונאי מובהק. 

כתבו לאביב לביא: aviv67@gmail.com