הזמזום הבלתי פוסק על נובמבר המטורף וחינגת הקניות ברשת מזכיר לי את הדכדוך שפקד אותי במהלך הביקור במרכז המיון החדש של דואר ישראל ששוכן בפאתי מודיעין. לא, לא בגלל הידיעה שחלק מהחבילות שממוינות שם לא יגיעו ליעדן; תתפלאו, אבל למרות הביקורת הקשה על הדואר – שאת חלקה הוא בהחלט הרוויח בצדק – רק כמה פרומילים מהחבילות יתברברו בדרך ולא יימסרו למזמין. באחוזים זה נתח זעיר, במספרים מוחלטים מדובר ברבבות לקוחות עצבניים שנשבעים לעולם לא לעשות יותר קניות ברשת – שבועה שמחזיקה מעמד עד יום הרווקים הסיני הבא. יחסית למרתפים המעופשים של מרכז המיון הישן בדרום תל אביב, ההאנגר הענק החדש דווקא מותיר רושם מעודד: מואר, מאובזר, מצויד במיטב טכנולוגיות המיון. מה שגרם לי למרה שחורה במהלך השיטוט בו זה לא הדואר – זה אנחנו.
ב-2017 הזמינו הישראלים ברשת 61 מיליון חבילות – קצב של שתי חבילות בשנייה. 2018 צפויה להסתיים עם עלייה משמעותית בנתונים. אתה מביט בהרי החבילות – אשתקד הם שקלו במצטבר 10,800 טונות, מצבור עצום של קרטון, פלסטיק ומוצרים בזיל הזול שמגיעים עד התקרה – ולא יכול להימנע מהמחשבה שהאנושות פשוט קוברת את עצמה מתחת לערימת אשפה מפלצתית. או בניסוח של ה"ניו יורק טיימס": "מסחר ברשת: נוחות שנבנתה על הר של קרטון".
אין לי כוונה להתעטף בהילת קדוש סביבתי – גם ידיי וידי משפחתי במעל. השבוע אספתי מתיבת הדואר חבילה קטנה, שילדיי התנפלו עליה בשקיקה. גם הם ממתינים לכמה פריטים שהזמינו מיצרן עלום אי שם בסין. כשפתחו את החבילה ציפתה להם אכזבה: זה היה מכסה לנייד שהזמינה השכנה מלמטה שהונח בטעות בתיבה שלנו. המכסים לניידים שלנו עוד יגיעו, בעזרת השם ועלי אקספרס. בית דירות אחד בישראל שמהווה מיקרוקוסמוס לאסון הסביבתי שמכונה "קניות ברשת": מצבור של פלסטיק, נייר ועוד שלל חומרים מפוקפקים שחוצים את כדור הארץ על גבי סילונים מזהמים של דלק תוך טינוף האוקיאנוסים והאוויר רק כדי לחסוך כמה שקלים. אכן, מנפלאות הגלובליזציה.
הטרגדיה היא שכמעט אין למי לבוא בטענות: זו הכלכלה, טמבל. איך אפשר להאשים את האדם הסביר (למשל, הבת שלי) שמוצא ברשת את התיק בו הוא חפץ במחיר שבו בחנות תל אביבית הוא יוכל לקנות בקושי את האבזם? זו הטרגדיה הגדולה של מערכת היחסים בין כלכלה לסביבה: הנזק הסביבתי לא מגולם במחיר. כולנו נשלם אותו עם ריבית דריבית, ובעצם כבר משלמים: הפלסטיק, שלם או מפורק לחלקיקים מקרוסקופיים, כבר נמצא בכל מקום, כולל בים שבו אנחנו שוחים ובדגים שחלקנו אוכלים. אבל לאזרח הממוצע זה נשמע ערטילאי ומרוחק מדי. האוברדרפט ויוקר המחייה הרבה יותר מוחשיים.
אין לי נוסחת פלא איך אפשר להתיר את הפלונטר הזה, בוודאי לא ברמת הפרט. האנושות דוהרת בעיניים פקוחות ובמלוא העוצמה לעבר התנגשות עם קיר המשבר הסביבתי. למעשה, ההתנגשות כבר כאן – תשאלו את תושבי החוף המערבי בארצות הברית שחווים ימים טרגיים של שריפות עם מספרים מחרידים של נספים. ובכל זאת, גם בלי להפוך לנזירים ולפרוש לנצח מתרבות הצריכה, אפשר גם אחרת, ולו במעט: אפשר לשאול את עצמנו האם אנחנו באמת זקוקים לכל מה שאנחנו מתכוונים להזמין במסגרת חגיגות נובמבר השחור. בכל פעם שאנחנו עומדים בפני ההתלבטות הקיומית – לקנות או לא לקנות – אפשר להזכיר לעצמנו שלא רק חבל על הכסף, אלא גם חבל על הפלנטה היחידה שיש לנו; אפשר גם לצפות מכלי התקשורת לצנן קצת את ההתלהבות, להפסיק להפוך לפרזנטורים של טירוף נובמבר ולייצר אווירה שמשדרת שמי שלא שם – פשוט לא קיים. אפשר לקנות רק מה שצריך, רק חפצים שבאמת נפיק מהם תועלת והנאה. בינתיים אנחנו קונים המון ובזול, ומיד אחר כך זורקים חלק גדול ממה שקנינו – כי כשקונים חנטריש במחיר רצפה מאוד קל להיפרד ממנו. בדרך אנחנו משאירים אחרינו שובל ארוך של פסולת וזוהמה שהולכים ומכסים את המקום שבו כולנו חיים.