הנתונים שהתפרסמו השבוע בדו"ח סיכום השנה של משרד הבריאות יפתיעו אתכם רק אם אתם ברי מזל ולא נקלעתם ב-2018 – או בעצם בעשור האחרון – לחדר מיון. זמן ההמתנה הממוצע של מי שכן הגיע השנה לחדר המיון של אחד מבתי החולים עמד על 3 שעות ו-22 דקות, שזה קיצור דרמטי של שלוש דקות שלמות לעומת אשתקד.
מטבע הדברים יש גם כאלה שיצא להם להמתין הרבה מעל הממוצע, למשל אני. בפעם האחרונה שליוויתי למיון קרובת משפחה, אחרי חמש שעות שבהן היא גילמה בהצטיינות את תפקיד 'הזקנה במסדרון' נשבעתי לא לחזור על הטעות הזו. לשכב במיטה ולסבול מכאבים בלי ששום רופא יתייחס אליך אפשר גם בבית. למען הסר ספק, אין לי טענות לרופאים. הרופאה הצעירה שבסופו של דבר התפנתה אלינו נראתה כל כך מותשת ומנותקת מהעולם החיצון אחרי תורנות של אין סוף שעות, שיכולתי רק לרחם עליה כשהיא שאלה 'תגיד, עדיין יורד גשם'?
העניין הוא שאנחנו מתייחסים אל מחזה האימה המוכר גם בשם 'פנימית ד'' כאל גזירת גורל. הקיטורים על העומס הבלתי נסבל בבתי החולים תופסים תאוצה עם פרוץ החורף והשפעת, ובכל פעם שמישהו עובר חוויה קשה במיוחד ומתרגם אותה לפוסט עצבני שעושה קצת גלים. הנחת העבודה של הציבור הישראלי היא שמיטות שמצטופפות במסדרון או אחות אחת על מאה חולים הם כוח עליון, לא משהו שאנחנו יכולים להשפיע עליו. אז סובלים, מתלוננים ומדחיקים, עד הפעם הבאה שהמציאות נותנת לנו סטירה.
לא, לחכות שעתיים בתור במשרד הרישוי זאת לא גזירת גורל
ולא רק במערכת הבריאות. שירותים ממשלתיים וציבוריים ברמה שמשיקה לעולם השלישי ממתינים לנו בכל פינה: הכיתות הצפופות במערב, קצבאות הזיקנה הנמוכות בעולם המפותח, פועלי בניין שנופלים אל מותם מפיגומים שלא עומדים בתקן האירופי, הולכי הרגל שנקטלים בכבישים בגלל התשתיות העוינות, התחבורה הציבורית שמפגרת בעשרות שנים אחרי מדינות ה-OECD. הרי יש רק מקום אחד שיותר צפוף בו מאשר בחדר מיון ממוצע: קרון של הרכבת בקו חיפה-תל אביב ביום ראשון בבוקר.
2019 רק התחילה, וכבר 4 פועלים נפלו מהבוקר באתרי בנייה. שגרה.
— Lee yaron לי ירון (@lee_yaron) 2 בינואר 2019
באתר בניה במודיעין-מכבים-רעות, נפלו כעת 3 פועלים בניין, ומצבם בינוני. גבר כבן 25 עם חבלה בבטן, גבר כבן 26 עם חבלת ראש, גבר כבן 37 עם חבלה באגן.
מוקדם יותר פועל בן 25 נפצע בינוני בהתהפכות כלי הנדסי בדימונה
אפשר להמשיך ולהזכיר את המחסור החמור בתקנים וכוח אדם בשירות הציבורי – מחסור שמשליך על איכות החיים של כולנו, ולעיתים על החיים עצמם: מחסור שכתוצאה ממנו שתי פקידות נותנות שירות לאלף ממתינים עצבניים בסניף של משרד הרישוי, ושבגללו אי אפשר להשיג בטלפון ולקבל תשובות מדואר ישראל. קומץ נציגות שירות מטפלות ביותר מ-30 אלף בעלי רישיון לקנאביס רפואי, שמתייסרים בכאבים נצח נצחים בכל פעם שהם נזקקים לחידוש רישיון או לטיפול בהליך ביורוקרטי כלשהו.
הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מגלים שברדיוס של עשרות קילומטרים מביתם אין מוסד שמתאים לטפל בילדיהם, פשוט כי מדינת ישראל לא טרחה להקים אחד כזה. למה? כי משרד החינוך לא צפה את הגידול בביקושים (לפי מחקר שהתפרסם השבוע מאז שנת 2000 גדל מספר האוטיסטים המאובחנים במערכת החינוך פי 12). בדיוק כמו שמשרד התחבורה לא צפה את הגידול בביקושים לרכבת. מתברר שהחיים מלאים בהפתעות.
אבל כל המחדלים האלה, ועוד רבים כמותם, הם לא גזירת גורל וגם לא כוח עליון. הם תוצאה ישירה של מדיניות, של סדר עדיפויות ממשלתי ותקציבי וגם של ניתוק של מקבלי ההחלטות ושרי הממשלה מהחוויה היומיומית שעובר האזרח הישראלי הסביר. והשאלה הגדולה היא, האם יגיע היום – בבחירות הקרובות למשל? – שבו להתנהלות הזו, להזנחה של כל כך הרבה תחומים קריטיים בחיינו, יהיה מחיר. רוב הציבור הישראלי, לדעתי בטעות, וויתר על חלום הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל אם כבר הפסקנו לדרוש מהממשלה שלום, לפחות הגיע הזמן לדרוש ממנה בריאות, חינוך, תחבורה, משטרה, רווחה ואיכות סביבה ברמה שהולמת את היותנו מעצמה כלכלית וטכנולוגית, והגיע הזמן שמי שלא מספק את כל אלה ישמע מהישראלים בקלפי.