דובי הקוטב - סמל המאבק (צילום: דיילי מייל)
דובי הקוטב לא יכולים להדחיק את ההתחממות הגלובלית | צילום: דיילי מייל
לפני מספר ימים, כשכותרות כלי התקשורת בעולם בישרו בהתרגשות על השיא החדש שנמדד באטמוספירה – פחמן דו חמצני בריכוז של 400 חלקים למיליון – חצי מהאנושות התהפך באדישות לצד השני והמחצית השנייה סיננה משהו בנוסח "באמת נורא ואיום, אבל איך זה קשור אליי?".

עכשיו כבר ברור: התחממות כדור הארץ היא לא רק תהליך אקלימי בעל השלכות מרחיקות לכת על האנושות; היא גם אחראית למבצע הדחקה חסר תקדים של המין האנושי. מאות מדינות, מיליארדי בני אדם, רואים את האור של הרכבת דוהר מולם מעברה השני של המנהרה, מפהקים וחוזרים לענייניהם הבוערים. לצד הצורך הדחוף בצמצום פליטות גזי החממה, נדמה שיש משהו שהאנושות זקוקה לו אפילו יותר: פסיכולוג טוב. אולי הוא לא יוכל להציל את בני האדם מהקטסטרופה שהם מביאים על עצמם, אבל לפחות הוא יוכל להסביר מה קורה כאן.

זה לא שהשבוע קרה משהו מיוחד: תחנת ניטור קטנה בפתחו של הר געש בהוואי מדדה על פני יום שלם נוכחות של פחמן דו חמצני באוויר בריכוז של 400 חלקים למליון. הפעם האחרונה שריכוז כזה נמדד באטמוספירה היתה לפני יותר מ-3 מליוני שנים. ההבדל בין 399 חלקים למליון ל-400 הוא סימלי, לא מהותי. כמו הפעם הראשונה שבה מחיר הדלק בישראל חצה את רף ה-8 שקלים לליטר, זה רגע שבו מומלץ לעצור לחשוב איך הגענו עד הלום ולאן פנינו מועדות.

ההשלכות נמצאות בגן לוינסקי מדי ערב

התשובות, למרבה הצער, ברורות למדי, בעיקר למדעני האקלים המובילים בעולם: לפני קצת יותר ממאתיים שנה, עם פרוץ המהפכה התעשייתית, היה ריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה כ-280 חלקים למליון. מאז שהאנושות התחילה לשרוף דלקים בקצב מואץ ולמלא את האוויר בגזים מחממים שנפלטים בשעת השריפה הזו, הריכוז עולה בהתמדה. לפי המודלים המקובלים, כדי למנוע את התחממות הכדור ואת הקטסטרופה האקלימית, הכלכלית והאנושית שהיא תגרום, היינו צריכים לדאוג שריכוז הפחמן באטמוספירה לא יעלה על 350 חלקים למליון. ובכן, את המספר הזה השארנו מזמן מאחור. עכשיו גם את ה-400. שוחרי סביבה אמריקאים הקימו לפני מספר שנים ארגון הנושא את השם "350"- המספר שהם דורשים ממנהיגי העולם להחזיר אותנו אליו. מנהיגי העולם, בתגובה, ביקשו למסור: "פחחחח".

אחת הסיבות לכך שאנחנו מצליחים להדחיק בצורה כה יעילה את מה שמתרחש מעל ראשנו, היא ההנחה הנאיבית שהתחממות כדור הארץ תשפיע על האנשים שיחיו כאן אי שם בעתיד, על דור הנכדים או הנינים. ובכן, ההנחה הזו היא פאסה. שינוי האקלים הגלובאלי זה כאן ועכשיו. יש לו חלק בעליית מחירי המזון של השנים האחרונות שטלטלה משטרים, חוללה מהפכות והוציאה אפילו את הישראלים האדישים לרחובות; יש לו חלק בהתרבות אירועי האקלים הקיצוניים ובהתנפלות של סופות משוגעות כמו "סנדי " על החוף המזרחי של ארצות הברית; והוא קשור גם לגל הפליטים שמציף את העולם. חלקם בורחים משליטים אכזריים, חלקם בורחים מאיזורים מוכי בצורת שאין בהם די מים ומזון. כן, את השלכות משבר האקלים העולמי ניתן לפגוש ערב ערב מתחת למגלשות בגן לוינסקי בתל אביב.

אני יודע מה אתם אומרים לעצמכם עכשיו (אני יודע כי גם אני אומר את זה לפעמים): מה אני יכול/ה לעשות, אני בסך הכל אחד משבעה מיליארד. זו לא מחשבה נטולת בסיס, רק שימו לב שביום הבחירות משום מה רובנו לא נותנים להיגיון הזה להשאיר אותנו בבית. על אף ששום מערכת בחירות לא הוכרעה על קול אחד, ולמרות שעם או בלי הפתק האישי שלנו תוצאות הבחירות וחלוקת המנדטים ייראו בדיוק אותו דבר, שני שליש מאיתנו, אזרחי ישראל, בכל זאת מטריחים את עצמם אל הקלפי. למה? כי חונכנו לחשוב ששמונה מליון אזרחים מורכבים מאחד ועוד אחד ועוד אחד, וחונכנו להאמין שהיכולת שלנו לעצב את פני המדינה לא פחותה משל אף אחד אחר – שהרי לכל אחד יש קול אחד. משום מה, כשזה מגיע לגורלו של כדור הארץ, אנחנו מזלזלים בקול שלנו.

ואולי אנחנו לא מזלזלים – אלא סתם מתעצלים: לגשת פעם בארבע שנים לקלפי זו דרך קלה להשקיט את המצפון ולהרגיש שתרמנו את שלנו לדמוקרטיה הישראלית; להמיר את הנסיעה במכונית הפרטית בתחבורה ציבורית ובאופניים, לחסוך בחשמל, לצרוך פחות בכלל ופחות בשר בפרט – או, זה כבר הרבה יותר קשה. קודם ש-7 מיליארד האחרים יתחילו, אנחנו כבר נצטרף בהמשך.

Aviv67@gmail.com