היום בבוקר הלכתי ברחוב, ועוד לפני שהספקתי להגיד "יובל שטייניץ" מישהו דחף יד לכיס המכנסיים שלי ושלף 2,500 שקל. כשהסתובבתי, התברר שהכייס הנבזי היא ממשלת ישראל. 2,500 שקל הוא, בקירוב, הסכום השנתי ששורת הגזירות החדשה של הממשלה תעלה לישראלי הסביר.

הפגנת המיליון (צילום: עודד קרני)
"במקום לקטר על מחירי הדלק, בואו נדרוש שיספקו לנו מוצרי יסוד ציבוריים" | צילום: עודד קרני

לא פלא שהשיח הציבורי והתקשורתי שמתנהל ביממה האחרונה הוא שיח של מכוייסים. עומדים לקחת מהכיס שלנו יותר מס הכנסה ויותר מע"מ, יותר כסף על כל פרוסת לחם והרבה יותר כסף על כל ליטר בנזין (עליית מחירי הדלק היא אמנם לא חלק מהגל הנוכחי, אבל גם זה יקרה השבוע). העובדה שאנחנו מכוייסים באופן קולקטיבי לא הופכת את זה לפחות אישי. צרת רבים לפעמים לא שווה הרבה.

אבל שיח ה"אכלו לי שתו לי" מחמיץ את העיקר. כי העיקר הוא לא מה שלוקחים מאיתנו – עליית המיסים, דהירת המחירים – אלא מה שלא נותנים לנו. הנקודה הזו הוחמצה במידה רבה עוד בימים הסוערים של המחאה בקיץ שעבר, ומפוספסת גם עכשיו. במקום לקטר על מחירי הדלק ופסק הזמן, בואו נדרוש מהמדינה לספק לנו את מוצרי היסוד הציבוריים שאזרח בדמוקרטיה מתקדמת יכול לצפות מהמדינה להעמיד לרשותו: חינוך ציבורי ראוי, מערכת בריאות טובה, מערכת רווחה תומכת, תחבורה ציבורית מודרנית ויעילה, וכמובן דיור במחיר סביר.

מה שהמדינה לא נותנת, עולה לנו הרבה יותר ממה שהיא לוקחת: אם היינו שולחים את ילדינו למערכת של חינוך ציבורי טוב, לא היינו צריכים להיפרד מסכומי עתק, תחת הכותרת המיתממת "תשלומי הורים". שלא לדבר על התעשייה הלאומית של שיעורים פרטיים ועל אלה שנמלטים כל עוד נפשם אל החינוך הפרטי היקר; בריאות? זה לא סוד שההשקעה הפרטית של אזרחי ישראל בבריאות היא מהגבוהות במדינות ה-OECD. ולא, זה לא בגלל שאנחנו היפוכונדרים; אם היתה כאן תחבורה ציבורית יעילה, התייקרות הדלק היתה עוברת ליד עם ישראל כמו שמועה רחוקה; ועל מערכות הרווחה הקורסות ומחירי הדירות הרי לא צריך להרחיב.

רוצה לומר: לא היתה סיבה להתרגש מעלייה של אחוז במס ההכנסה או הגדלת המע"מ, אם היינו יודעים שבכסף הזה – בכספנו – נעשה שימוש ראוי, ושהוא חוזר אלינו בצורת שירותים ציבוריים מתקדמים. רק שזה לא המצב. הכסף שלנו הולך למקום אחר. אתם כבר יודעים לאן: למערכת הביטחון, להתנחלויות ולתיחזוק הכיבוש, לישיבות ולכיסים העמוקים של האלפיון העליון, שמדיניות המיסוי נוגעת בו רק ברפרוף. זהו סדר העדיפויות האידיאולוגי והפוליטי של ממשלת ישראל. אם אתם מסכימים איתו, ואפילו בשתיקה – גם אתם שותפים.  

למה רס"ר בקריה מרוויח יותר מעובדת סוציאלית?

הצירוף "מערכת הביטחון", אגב, נהנה ממוניטין מבהילים של איום קיומי, אבל השאלה האמיתית היא לא אם צריך לוותר על נשק אסטרטגי זה או אחר, אלא מי החליט שרס"ר בקרייה צריך להרוויח יותר מעובדת סוציאלית שמטפלת במאות משפחות שכל רגע עלולות להצית את עצמן. גם זה מבטא סדר עדיפויות לאומי.

ההנחתות האחרונות הן הזדמנות עבור הציבור הישראלי לעשות חשבון נפש, שהוא גם חשבון כלכלי, ולשאול את עצמו מה באמת חשוב לו. הגירעון הלאומי הוא לא המצאה. המדינה זקוקה לכסף, השאלה מה היא עושה איתו. את השאלה הזו אנחנו מנסים לטאטא מתחת לשטיח הלאומי יותר מדי זמן, כולל המחאה של הקיץ שעבר שניסתה להיות "לא פוליטית". אבל אין מחאה לא פוליטית, ואין כלכלה לא פוליטית. זוכרים שמשינה שרה "למה לי פוליטיקה עכשיו?" ובכן, התשובה פשוטה: כי הפוליטיקה, ממש ברגע שבו אתם קוראים את השורות האלה, שולחת יד עמוק לתוך הכיס שלנו.   

Aviv67@gmail.com