זהבה גלאון עשתה את הדבר הנכון, מנהיגותית ואנושית, כשהודיעה שאם מרצ תיתקע על ארבעה מנדטים היא תתפטר כדי לפנות מקום לתמר זנדברג. היא גם אמרה את מה שאיש ציבור ראוי צריך לומר במצב כזה: אסור לנו לבוא בטענות למצביעים, אמרה, אנחנו אלה שאכזבנו אותם.
גלאון לקחה אחריות וביקשה להתפטר עוד לפני שהגיעו תוצאות החיילים, אבל זה לא אומר שהיא באמת אחראית. ההתנהגות שלה אצילית, אבל אולי הגיע הזמן שבמרצ בפרט, ובשמאל בכלל, ילמדו מבנט ויפסיקו להתנצל. לגלאון אולי חסרה כריזמה טלוויזיונית מהסוג שבלעדיו קשה להוביל מפלגה כיום, וגם על רחבת הריקודים היא טעונה שיפור, אבל היא ומרצ לא אשמות שהציבור הישראלי לא בשמאל. זו הבחירה של הציבור, והאחריות היא עליו.
היו תקופות שבהן מרצ היתה מפלגה של דגל אחד - המדיני - עם חולשה גדולה בצד החברתי. השנים האלה חלפו. מרצ של השנים האחרונות הניפה את כל הדגלים והייתה שם בשביל כל הקבוצות המופלות והמוחלשות בחברה הישראלית: בשביל הנשים, בשביל העובדים, בשביל הערבים, בשביל תושבי הפריפריה, בשביל העניים, בשביל הנכים, בשביל ההומואים והלסביות. בכל מדד ובדיקה של פעילות פרלמנטרית וחקיקה חברתית וסביבתית מרצ ממוקמת בקדנציות האחרונות בצמרת הגבוהה, בלי חשבון להון ולשלטון ועם הרבה חשבון לשכבות החלשות. גם למיתוס על התל אביביות יש קשר קלוש למציאות: זהבה גלאון ומיכל רוזין מפתח תקווה, עיסאווי פריג' מכפר קאסם, אילן גילאון מאשדוד ואבי דבוש מעוטף עזה. נשארנו עם תמר זנדברג, שמתגוררת בדירה רגילה בתל אביב, שזה כידוע מופת של ניתוק והתנשאות לעומת הטירה הצנועה של גלנט בעמיקם או הארמון החברתי של נתניהו בקיסריה.
תפסיקו להאשים את התקשורת
גם המתקפה על התקשורת (שמתודלקת במסע הלקאה עצמית של כמה עיתונאים) מוגזמת במקרה הטוב, ושקועה בשלולית של דמגוגיה והכללות במקרה הרע.
קודם כל, כי אין "תקשורת" אחת. יש "ישראל היום", שאף פעם לא היה עיתון, ו"ידיעות אחרונות" שהפך בחודשים האחרונים לעיתון עם אובססיה (אובססיה ועיתונות מעולם לא הלכו טוב ביחד), ויש כל השאר: אני האחרון שצריך לשכנע אותו שהתקשורת הישראלית עתירת חולשות ופגמים. היו שנים שהתפרנסתי מלכתוב עליהם, וידיי תמיד היו מלאות עבודה. אני יכול לכתוב מכאן עד מחר על כך שהעיתונות סיקרה את מערכת הבחירות כמו מירוץ סוסים, תוך עיסוק אובססיבי באישי ומעט מאוד בתוכן ובמהות; או על כך שהסיקור של הבחירות מזכיר פרשן כדורגל, שמנתח את המשחק בכל רגע נתון לפי הגול האחרון - ועושה את זה בפסקנות ובנחרצות מגוחכות - רק שהוא שוכח שתיכף יובקע גול שיהפוך את התוצאה ויחייב אותו לשכתב את הפרשנות מהתחלה. כל זה נכון ורע, אבל הטענה כאילו התקשורת לא חזתה את ניצחון נתניהו בגלל הטייה אידיאולוגית, היא ברוב המקרים (כמובן שגם יש חריגים) חסרת שחר.
אני כותב את זה בידיים נקיות משום שאינני פרשן פוליטי ולכן גם לא פרסמתי שום תחזית שהתאמתה או הופרכה. רוב כלי התקשורת צפו היחלשות משמעותית של הליכוד לא בגלל ה"ניתוק מהפריפריה" או מהעם, אלא מסיבה פשוטה - זה מה שאמרו הסקרים. והסקרת היא אכן מחלה קשה שמפילה את העיתונאים (ולא רק אותם) פעם אחר פעם, אבל זה קורה בלי הבדל השקפה ודעה: האם כשהעיתונאים, בעקבות הסקרים, הכתירו את אלי ישי כסיפור הצלחה וצפו לבנט 18 מנדטים (בתחילת הקמפיין) - האם גם זה היה בגלל שמאלנות יתר? ומה באשר לבחירות הקודמות, שבהן לפיד חרך את הקלפיות כנגד כל התחזיות - האם גם אז העיתונאים פספסו את זה בגלל הטייה אידיאולוגית שמאלה וניתוק מעיירות פיתוח פריפריאליות כמו רמת השרון ורעננה?
ועוד שאלה: האם הכותרות שהופיעו בישראל היום לקראת סוף השבוע האחרון - "הליכוד בקרב בלימה" ו"צריך לסגור את הפער" - נבעו משנאתו של העיתון לנתניהו? כל מי שדיבר בשבועות האחרונים עם אנשי ליכוד - בדרג הפוליטי או בדרג הפעילים - ידע שהם מודאגים באמת, לא כספין, מקריסת מנדטים מוחלטת. זה מה שהם הרגישו מהשטח, ומה שיפה בדמוקרטיה זה שהשטח יכול להתהפך בתוך יומיים.
אל תבינו אותי לא נכון: העיתונות, כמעט בלי יוצא מהכלל, צריכה לעשות חשבון נפש מפה ועד הבחירות הבאות, ולא בטוח שהזמן יספיק. אבל הטענה הפופולרית של היממה האחרונה, כאילו הייתה כאן מפולת תחזיות בגלל עיוורון אידיאולוגי וניכור מהפריפריה הליכודית, היא שטחית כמעט כמו רמת הסיקור של התקשורת את מערכת הבחירות.