"מפקדים למען ביטחון ישראל" היא יוזמה חשובה. למרות שלטעמי להשקפתו המדינית של קצין, בכיר ככל שיהיה, אין יותר תוקף מאשר לדעתו של כל אזרח ברחוב, העובדה שכל כך הרבה קודקודי צבא, מוסד ושב"כ מעלים בימים האחרונים על נס מילים נשכחות כמו "שלום" או "הסדר מדיני" מסייעת לקעקע כמה מיתוסים מטופשים שרווחים כאן. הקצינים הבכירים, למשל, מזכירים לכולנו ששלום הוא מעשה מנהיגותי ואמיץ הרבה יותר ממלחמה; שהסכנה הביטחונית הגדולה ביותר המאיימת על אזרחי ישראל הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני והכיבוש שמתדלק אותו; ושלחתור להסדר שלום - בניגוד למה שנתניהו ובנט מטפטפים בהתמדה - זה לא אומר להיות פיסניק נאיבי והזוי. אלא אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שצה"ל, השב"כ והמוסד נוהלו בעשורים האחרונים על ידי חבורה של יפי נפש מעופפים.
אבל על אף חשיבותה של ההתייצבות הציבורית של הקצינים בדימוס, ולמרות שרוב הטענות שלהם צודקות, קשה להתאפק מלהגיב לדברים שלהם בשתי מילים שלקוחות מלקסיקון הפולנית המדוברת: "עכשיו באים?" ובעברית: איפה הייתם עד היום? למה שתקתם כל השנים שבהם נדרשתם לממש בגופכם, בכישרונכם ובסמכותכם הפיקודית את המדיניות הקטסטרופלית שכנגדה אתם יוצאים עכשיו?
לא ידעת שום דבר על הסכסוך בתור ראש שב"כ?
היציאה מהארון של הביטחוניסטים לשעבר, במסגרתה הם קוראים לסיים את הכיבוש שאותו שירתו כשהיו במדים, היא אחת התופעות המעניינות של השנים האחרונות. יובל דיסקין הוא דוגמה בולטת, אבל אותי יוזמת המפקדים דווקא החזירה במנהרת הזמן לערב אחד, לפני כ-12 שנים, שבו הגעתי לביתו הנאה של עמי איילון בכרם מהר"ל כדי לראיין אותו לעיתון "הארץ על יוזמת ז'נבה. ניסיתי להבין איך ייתכן שאותו אדם שישב שנים רבות במטכ"ל כמפקד חיל הים, וכיהן במשך יותר מארבע שנים כראש השב"כ, יכול לדבר בכזה להט נגד המשך השליטה בפלסטינים ומפעל ההתנחלויות. שאלתי אותו, אני מצטט, "איפה היית עד עכשיו? היית במערכת הביטחון כמעט ארבעים שנה, ורק אחרי שעזבת אותה הגעת לפתע למסקנה שצריך לסיים את הכיבוש?". התשובה של איילון היתה כנה וישירה כמו האיש עצמו: "במבט לאחור", הוא אמר, "אני יודע שבמשך כל השנים שלי בחיל הים לא ידעתי שום דבר על הסכסוך הישראלי פלסטיני. אפילו כשהייתי אלוף והשתתפתי בישיבות מטכ"ל וחתמתי על ניירות, לא ידעתי כלום. וזה לא שאני איזה טמבל שלא מבין, זה משהו שמשותף גם לקצינים בכירים אחרים".
המסקנה היא, שאם קציני צה"ל ובכירי שב"כ סבורים שמדיניות הממשלה מובילה לאסון - הם צריכים לעשות עם זה משהו בזמן אמת. או להשפיע מבפנים, או לקום, ללכת ולומר את אשר על ליבם. אלוף בצה"ל או ראש אגף בשב"כ הוא לא חייל סדיר שניצבות בפניו רק שתי ברירות: למלא פקודות או לשבת בכלא. להגן בגופך במשך שלושים שנה על מדיניות שמסכנת את בטחון ישראל, ואחר כך להסביר שזו הייתה טעות - זה לא מאוד יעיל. לשתוק כשההנהגה הפוליטית מפיצה שקרים וספינים ומשקיעה את הציבור בייאוש, ולהיזכר בזה רק ביום שאחרי - זה לא מוסרי. ביטחון ישראל זקוק למפקדים שיפעילו את כל פעמוני האזעקה כשהם מזהים סכנה, ולא באיחור של כמה שנים או כמה עשורים.
ואחרי כל זה חשוב להגיד - מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. או אם לחזור לפולנית: טוב שבאתם.