בתור אחד שלא אוכל בעלי חיים ההיבט הגסטרונומי לא מטריד אותי במיוחד, אבל העובדה שהים שלנו התרוקן מטרידה ועוד איך: ים בלי דגים הוא מערכת אקולוגית בהתמוטטות, עם השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה, התיירות ואפילו על תרבות הפנאי של אלפי או רבבות צוללים ודייגים חובבים. ים בריא יכול להיות אתר הטבע והפנאי המשובח ביותר שלנו, ים בלי דגים הוא מרק מדוזות מגעיל. עכשיו רק צריך לבחור.
שודדי הים האמיתיים
אנשים שהצירוף "איכות הסביבה" עושה להם פריחה נוהגים לומר שמדובר באיומים ערטילאיים שיורשינו יצטרכו להתמודד איתם אי שם בעתיד. זו כמובן איוולת מוחלטת. המשבר בים הוא כאן ועכשיו. השלל של הדייגים כיום הוא כ-55% ממה שהיה בשנות התשעים; 70% מבעלי רשיון הדיג יושבים בבית כי לא משתלם לצאת לים, רבים מהם מהווים נטל על מערכות הרווחה של המדינה. משנה לשנה הדגים שעולים ברשתות יותר קטנים: הדג הממוצע שנתפס בישראל שוקל 11 גרם; באנטליה, שנמצאת לא רחוק מכאן לחופיו של אותו ים, הדג הממוצע שוקל יותר מפי 10 (!) – 120 גרם.
זה קרה מסיבה פשוטה: הים שלנו הוא שטח הפקר. כל מי שמתחשק לו יוצא לים, גורף דגים רבים ככל האפשר ועושה עליהם קופה. כל אחד בנפרד יוצא עם רווח קטן, וביחד נוצר חורבן גדול.
בראש רשימת שודדי הים (לא, לא במובן הפלילי) ניצבים בעלי ספינות המכמורת, שיטת דיג חמדנית שזורעת הרס בכל מקום שבו היא מיושמת. המכמורת פורשת רשתות ענק שחורשות את קרקעית הים, מגלחות את כל מה שבדרך והופכות את הים למדבר. 70% מהדגים שנלכדים במכמורת קטנים מדי ואינם ראויים למאכל, אבל הם כבר לא יחזרו לים חיים. מדובר בהרג סתמי בכמויות מפלצתיות, בחלקו של דגים נדירים שנמצאים בסכנת הכחדה ושל צבי הים שגופי שמירת הטבע מנהלים בשנים האחרונות מאבק עיקש להצלתם.
משרד החקלאים, לא משרד החקלאות
מי שאמור לכאורה לנהל את הים ולשמור על הדגים הוא משרד החקלאות, אבל פקודת הדיג קיימת משנת 1937 ולרשות אגף הדיג עומדים בערך שלושה וחצי פקחים. לזה צריך להוסיף את העובדה שמצב הדגים, אם לנקוט לשון המעטה, לא עמד אף פעם בראש מעייניו של המשרד: החקלאים מעניינים אותו הרבה יותר.
הכנס היה הצעד הראשון בניסיון להתניע רפורמה כוללת בתחום הדיג בישראל. את הרפורמה מובילה החברה להגנת הטבע, אבל בלי שיתוף פעולה של כל הנוגעים בדבר זה לא יילך. ואכן, ביפו התכנסו שלל מומחים, אנשי משרד החקלאות, רשות הטבע והגנים ובעיקר כל סוגי הדייגים. צריך להבין שלהושיב את הדייגים הספורטיביים והמכמורתנים באולם אחד, זה בערך כמו להכניס את נתניהו ואחמדינג'אד לתא טלפון. הם לא טורחים להסתיר את האיבה; כל אחד מהצדדים משוכנע שהשני הורס את הים שהוא כל כך אוהב ומספק לו פרנסה. כל אחד היה רוצה את הים לעצמו.
ישראל לא המציאה את הבעיה הזו. הדגה כבר קרסה בכמה מקומות בעולם, אבל יש צעדים ברורים ומוכרים שאותם צריך לעשות כדי לשקם אותה, ושעבדו היטב במדינות אחרות: להפסיק את השימוש בדיג מכמורת ולפצות את בעלי הספינות; להגביל את השלל שדייגים חובבים רשאים להוציא מהים; לסגור איזורים מוגדרים לדיג ולאפשר לדגים להתרבות בהם בלי הפרעה (כיום פחות מ-1% מהים בישראל מוגדר כשמורת טבע); להפסיק את הדיג בעונת הרבייה כדי לאפשר לדגים להעמיד דור המשך. כל הדייגים יצטרכו לתת כתף, להוריד את מפלס החמדנות ולתרום את חלקם לשיקום הים. בתמורה הם יקבלו אותו בחזרה, ולטווח ארוך. בכנס שנערך השבוע היתה הרגשה שרבים מהם מבינים את זה.
אז כולם יודעים מה צריך לעשות, ורובם אפילו מוכנים, אבל זה לא יקרה אם הממשלה לא תיקח על עצמה להוביל את המהלך. ראש אגף הדיג במשרד החקלאות, חיים אנג'וני, הודיע בכנס שהוא והדרג המקצועי במשרד מחוייבים לרפורמה; עכשיו כולם ממתינים לשמוע מה עמדת צמרת המשרד – השר והמנכ"ל.
צריך להודות שהמחשבה שעתידם של הים והדגה בישראל תלוי ביאיר שמיר היא מחשבה מדאיגה למדי; אבל זו ההזדמנות שלו להטביע חותם ולהוביל מהלך בעל חשיבות לאומית. בקצב שבו הים מתרוקן מדגים, הזדמנות שנייה לא תהיה.