לילי ריץ' בביקיני
איזה יופי, ראיון עם עמוס עוז! (תמונת השער באדיבות פלייבוי ישראל) | צילום: זיו שדה, באדיבות פלייבוי ישראל
לאשת השבוע שלי קוראים לילי ריץ'. כך לפחות היא טוענת. לילי ריץ' נולדה ב-26 ביולי 1992, כלומר היום מלאו לה 21 קייצים לוהטים. על שער גיליון מספר 4 של פלייבוי הישראלי היא מצולמת טופלס, באחת מאותן פוזות טבעיות בהן הזרועות מלופפות זו בזו כמו בייגלה, כדי להסתיר את הפטמות, ואל פיה היא מקרבת תפוח. תפוח, כן? ללמדכם שמדובר בפתיינית. כנראה בשל איסורי הפוטושופ השונים, התמונה חדה עד כאב – אני ממש יכול להצביע על שיערות סוררות בגבה המרוטה שלה, ולצד התמונה, הכיתוב: "לילי ריץ' – מקריית גת לעיר הגדולה". ככל הנראה, בהמשך לאלמנט התפוח, עורכי פלייבוי הישראלי אינם טורחים על נרטיב ארוטי מסובך מדי. מהעיר הקטנה, לעיר הגדולה. אבודה בתל אביב. הו, היכן יימצא הגבר החזק שיראה לי את מגדל עזריאלי שלו, ואני אפתה אותו בתפוחים?

אין מה לומר, פינק אותי האל הטוב לרגל ט"ו באב. במקום לשלוח לי בויפרנד, שלח את הגיליון החדש של פלייבוי הישראלי. בוחן כליות ולב, ואת הסבלנות שלי גם. אני מניח שהמגזין הגיע באדיבות משרד יחסי ציבור כלשהו, אך אחרי שקראתי בעיון את המאמרים מאירי העיניים ופגשתי מפשעות שלא הכרתי, נשענות על מעקות מסולסלים, או פרושות על כרי דשא – בטוחתני כי יד אלוהים בדבר.

נחזור ללילי. הדרינק המועדף עליה הוא יין לבן מתוק, היא מחפשת גברים שמבוגרים ממנה בכמה שנים כיוון "שיש להם ניסיון חיים", היא חולמת על קריירת משחק, והמוזיקה האהובה עליה – "פינק פלויד ואייל גולן". בכיף. אני לא רוצה חלילה לחטוא לעיתון. כמובן שחוץ מלילי ריץ', טעמה המוזיקלי הוורסטילי ותמונותיה המשכנעות, כולל פלייבוי הישראלי טורים אישיים, אייטם על אמנות בפריפריה, טיפים להכנת מרגריטה, מדור סטייל ועוד המון תוכן ניטרלי שכזה, כתוב לא רע, מהסוג שהוליד את הבדיחה הישנה "אני קורא פלייבוי בשביל המאמרים". יש אפילו ראיון עם עמוס עוז, בחיי. הוא אומר שהבעיה הקיומית שלנו היא לא הבעיה הפלסטינית, ולא בעיית הגבולות. מעניין לקרוא את דעותיו של עמוס עוז בנושא בעיית גבולות, וארבעה עמודים אחר כך לקבל את לילי ריץ' עומדת עירומה על שש ליד כוננית ספרים (אף אחד מהם אגב לא מאת עמוס עוז), או מלקקת קרטיב בחוטיני. אמרה וצדקה: פינק פלויד ואייל גולן.

*

תרשו לי רגע לנצל את היותי גבר הומו, כלומר הסוג היחיד של גבר שמסוגל באמת להבין לעומק סקסיזם מהו, ולהגיד שזה לא לגיטימי. זה לא מגניב. אם אתם נבוכים כשאתם משלמים בפיצוצייה על העיתון הזה, אתם נבוכים בצדק.

הנגשת יתר של פורנוגרפיה היא שעשוע מאוד מסוכן. ודאי שזה נחמד לקבל הכל באותו המקום. גם אני מאוד מרוצה כשבמהלך הפסקת הפרסומות בתוכנית הטלוויזיה החביבה עליי, אני יכול לראות את דיוויד בקהאם רץ בתחתונים. מבלי להיכנס בכלל לדיון באפליה מתקנת, ההבדל המהותי הוא בכך שהמוצר שבקהאם מוכר הוא תחתונים, ולא את הביצים שלו, לצורך העניין. אותן לא תמצאו באייץ' אנד אם בסלסלה שליד הקופה. פלייבוי מוכר את גופה של לילי ריץ', ובכך הוא יוצר יקום מעוות שבו גברים מדברים על הבעיה הפלסטינית, ונשים – למשל תמרה אקסלטון בתו של מנכ"ל פורמולה 1 – מצטלמות עם ארנב שחור שמתחכך בשדן החשוף. מה זה, אם לא סקסיזם? והכל בדוכן העיתונים הקרוב, ועם הכשר בד"ץ של סופר קאנוני. מי שלא רוצה, שלא יקנה, ברור. זה רק יהיה מאוד מצער אם מחר ייגש מישהו לגברת ריץ' ברחוב ויבקש ממנה להתפשט בשבילו בתירוץ: "בשביל עמוס עוז הסכמת".

ואני לא מתנגד לפורנו. כלומר, אני כן מתנגד לפורנו, באותו אופן שבו אני מתנגד לפחמימות, והנה רק הבוקר אכלתי טוסט. אבל פורנו מוגש באתרי פורנו, לא באתרי החדשות. אני אפילו מסוגל לחיות בשלום עם מגזין כמו "בלייזר" שחוטא אולי בדבר דומה, משום שהגבול שלו עובר הרבה קודם. וגם אם עמוס עוז ואני חלוקים בעניין – זו תמיד שאלה של גבול.

ועוד משהו: לו הייתה נשאלת נערת פלייבוי ממוצעת שאלות מהותיות יותר מ"מה הדייט הכי הזוי שהיה לך", יכול להיות שגם היא, בדומה לרבות אחרות על הספקטרום (הרחב, הרחב) בין דוגמנות לזנות, הייתה מדקלמת את הבולשיט האופנתי של השנים האחרונות, שעיקרו: "בחרתי בזה. גדלתי בבית טוב, דוד שלי לא נגע בי, ואני חוגגת את גופי, אז שהפמיניסטיות לא יקלקלו לי את החגיגה".

מאה אחוז. תשובתי היא שאל"ף, את אולי לא זוכרת שהדוד שלך נגע בך. אנשים נוטים להדחיק דודים שנוגעים. ובי"ת, כדאי להזכיר שהתופעה של נשים המתפשטות לשם בידור גברי היא לא תולדה של הליברליות הגדולה, והבחירה החופשית של העשורים האחרונים. פלייבוי הפשיט נשים באותו אופן כבר בשנות החמישים. זה היה פסול אז, וזה פסול עכשיו. ואם נקשור לזה כתרים פמיניסטיים מדומים, זה רק ידגיש את עומקו של הדיכוי.

למה התירוצים האלה דומים? לסרטי כלא בסגנון "חומות של תקווה", שם תמיד יש דמות משנית של עבריין קשיש שמאחוריו כבר שלושה מאסרי עולם, והוא מתחנן בפני הוועדה שלא תעניק לו חנינה, כיוון שאינו יודע לחיות מחוץ לכלא. הסיבות שלו מובנות, ועם זאת ברור לכל צופי הסרט שמדובר באבסורד.

*

בהזדמנות הייתי רוצה לפגוש את הגבר הזה שתחומי העניין שלו נעים בין ספריו של עמוס עוז, לתמונה של בחורה עירומה שמחטטת בין ירכיה כשברקע זברה. אני חש שהיה לנו הרבה על מה לדבר (ספרות למשל, או זברות). כי על פניו, הדיאלוג המוזר בין לילי ריץ' שמצהירה כי היא "לא ממש קוראת ספרים", לבין עמוס עוז, שייתכן כי הוא כבר לא ממש רואה שדיים, לא מרגיש מאוד אורגני.

ומילה לסופר המהולל, שלפי הכתבה "שמר על שתיקה זמן רב": היית יכול לעשות בחירה מעודנת יותר עם במת הקאמבק שלך. מוסף "גלריה" נניח. אוmako. אני מבטיח לסדר לך תמונה של פאולינה אלברשטיין בביקיני בכתבה הסמוכה. ואילו לפאולינה אלברשטיין אני מבטיח שבשום שלב היא לא תסיר את הביקיני הזה. אפילו אם היא תבחר.

>> לכל כתבות המגזין