ג'ף קונס - טוליפים (צילום: Jamie McCarthy, GettyImages IL)
המוח שלי הוא כמו תערוכה של ג'ף קונס – עצמים שנופחו למימדי ענק, ותופסים שטח עצום בחדר | צילום: Jamie McCarthy, GettyImages IL
עיסוקי האובססיבי בשיפוץ דירתי לא שתה אך ורק את זמנם של גולשי mako – גם אני שילמתי עליו מחיר. טוב, מן הסתם שילמתי עליו מחיר. אני הלא מצוי כרגע מילימטר מלקחת כינור ולזייף בנגינת הקלינקה-מיה על המדרכה ליד התיאטרון הקאמרי, כדי שעוברי אורח ישליכו לעברי מטבעות. לעת עתה, יש בליבי כינור. ייתכן ובשלב מאוחר יותר אעבור, בהחלטה משותפת עם הנהלת הבנק, לקיבוץ נדבות של ממש.

לא על המחיר הזה אני מדבר.

כל הפרטים המיקרוסקופיים הקשורים בשיפוץ הדירה, כל אותן התלבטויות קטנוניות בשאלות של הנדסת אנוש – היכן אניח את הארנק כשאכנס הביתה; האם דלתות ארון הבגדים יסתירו לי את המראה – כל האלה עיוורו את עיני לקטסטרופה האמתית שניצבה לנגדן: יש לי פולש בבניין.

יש לי פולש. ישנו אדם, בן ארבעים לחמישים על-פי מראהו, שעשה לו מטעם עצמו משכן קבע במחסן שבכניסה לבניין מגוריי החדש. זהו ביתו. יותר מדויק אולי לומר שזוהי בקתת הקיט שלו, משום שהוא אינו פוקד את מחסנו/מחסנינו באמצע השבוע אלא רק מגיע לנפוש בו בסופ"שים. זה מאוד מזכיר את חלומי הישן על דירה בלב העיר, ובית לסופי שבוע בגליל. אלא שבזמן שאני אצטרך לנגן ממש ממש יפה על הכינור שלי כדי לממן את המשכנתא – הוא לא בזבז זמן על שאלות של מימון ופשוט פלש. בבעיטה קטנה בדלת, הגשים את משאלת הלב של כל זוג צעיר לדירה קטנה ואינטימית בצפון הישן.

לפני שאתם ממהרים לשבח אותו על תושייתו, כיצד נהג כמהפכן אמיתי מול משבר הדיור שמשתולל במדינה, הרשו לי לתקן אתכם ולהדגיש שלא על הרצף של דפני ליף וסתיו שפיר האיש הזה יושב. זהו פולש לכל דבר. תמהוני שהשתלט על שטח משותף לכל דיירי הבניין (נניח אני) ומסרב לזוז. למיטב הבנתי כל ניסיונות העבר להזיז אותו באופן חוקי פגשו את סבך הביורוקרטיה הקוצני של עיריית תל אביב והמשטרה – שני גופים מסבירי פנים שמי שיש לו במקרה עשור פנוי מוזמן להיאבק נגדם. לי פשוט אין.

***

אז בינתיים יש לי פולש. בשבת האחרונה חזרתי מריצת הבוקר שלי וריח חזק של קפה שחור עם הל, מעורבב ברעש של דיבורים קולניים על כדורגל, קידם את פניי. בכניסה לבניין, כך נראה, ליד המתקן לקשירת האופניים, נערך קונגרס פולשים. מה אני אגיד לכם, זו חתיכת תמונה עצובה שאתה לא מצפה למצוא מתחת לבית שלך. על כסא פלסטיק עקום ליד המחסן יושב תימני זקן מכוסה בשמיכה מרופטת ולמרגלותיו קומקום חשמלי אפור. מסביבו חג אדם אחר בעל חזות מאיימת, מעשן בשרשרת ומתלונן ברעש על השחקנים הצ'צ'ניים בבית"ר, וביניהם עובר הפולש בעצמו, יוצא ונכנס מהמחסן ומגיש מגדנות שונות, כמתריס בפניי: פולש או לא פולש, גם אני מארח מושלם.

אתם בכלל מתחילים לתפוס את האבסורד? חבריי אגב חושבים שזוהי התגלמות האבסורד. הקומדיה האלוהית. מה הסיכוי שדווקא אני, מי שנמלט כל חייו ממגע עם אנשים, מי ששנים תוהה בקול רם כיצד מכל תחלואי החברה המודרנית, לא מצאו עדיין בני האדם תרופה לתופעת השכנים רועשים – דווקא אני נתקעתי עם פולש. האמת היא שבמקרה שלי זו באמת לא חוכמה, כי די היה בזה שהייתי מגלה שבדירה מתחתיי, דווקא מתחתיי, יש מזגן שמטרטר קצת, ומכריי כבר היו מכריזים שזוהי חגיגה אירונית.

כך גם הפסיכולוגית שלי שכבר מזמן טוענת שלו הייתי נולד וגדל בשנים האחרונות ונשלח לאיבחון, היו ודאי קובעים כי אני סובל מהיפר-סנסיטיביות. ולא, אין המדובר ברגישות יתר במובן של לבכות בכל פעם שאני דורך בטעות על נמלה. פירושו של דבר הוא שגם הצרימה הכי מינורית מרעישה אותי כאילו קרב חורבן. כל יום מדכדך שהעברתי נניח במשרד הפנים הוא ארמגדון. כך שלמעשה כל חיי אני עסוק בלגרש פולשים. המוח שלי הוא כמו תערוכה של האמן ג'ף קונס – עצמים יומיומיים שנופחו למימדי ענק, ותופסים שטח עצום בחדר, ללא קשר לגודלם הטבעי.

איך לא ראיתי את זה קודם? לא ברור. צלצלתי לדיירת שגרה לפני בדירה, ותוך שאני מנסה לרסן את ההיסטריה בקולי (אם כי בהצלחה חלקית בלבד) שאלתי אותה על הפולש הרועש מלמטה ואם במקרה הזכירה אותו כשהחלפנו מפתחות. "ודאי", היא ענתה. "אמרתי לך שיש למטה את הדיג הזה שעושה רעש בשבתות".

***

ובכן התשובה נעוצה במקצועו. דיג. תמיד הייתה לי פינה רכה לדייגים, באשמתה של מעשית הילדים הידועה של פושקין על הדיג ודג הזהב. תמיד נראו לי גברים שקטים ומורכבים, שממתינים בסבלנות עם חכתם מעל לים הגועש, בזמן שבבית מחכה רעייתם תאבת הבצע. אז הנה לכם הגלגול המודרני של אותו הדייג: משאלתו הראשונה הייתה ודאי לפלוש למחסן. השניה להעביר אותי על דעתי. ואת השלישית בטח יקדיש לסילוקם המיוחל של הצ'צ'ניים מבית"ר.

לי אין דג זהב שיבנה לי ארמונות. אני בשביל הארמון ששיפצתי שוקל עכשיו למכור כליה. הגיע הזמן אפוא לחשוב על תוכנית פעולה. כמובן שבתוך הראש שלי אני כבר מנהל איתו מריבות שנונות ונוקבות, ומבלי למצמץ דורש ממנו שיעוף משם ומיד כי הרעש והלכלוך בשבתות פשוט בלתי נסבלים. בחיים אני פחות מחבב עימותים, אבל דגים אני דווקא מחבב. "מה דעתך", שאלתי את הפסיכולוגית, "שפשוט אקנה ממנו דגים? אבוא אליו בטוב. לשכן נודניק הוא לא יקשיב, אבל מה יותר קדוש לסוחר מקליינט?".

בעיני זו הייתה תוכנית נפלאה. מקטרת שלום. והאמרה הידועה על הלימונדה שמוטב להכין מהלימונים שהחיים חילקו לך, מקבלת כאן טוויסט מעולמות החריימה. אך היא חייכה רק בשקט. כן, אני יודע. הפולש מתחיל בתוכי.

>> לכל כתבות המגזין