החשוד בדקירה נמלט - ונעצר
מי פנוי באלנבי? | צילום: חדשות 2
בגידה של אוטו איננה דבר פחות מרסק או שובר לב מבגידה של אהוב, הן בבחינת משבר האמון – כי הרי אין לי על מי לסמוך בעולם הזה מלבד על מי שלוקח אותי הביתה בסופו של יום קשה – והן בבחינת עגמת הנפש; השקעתי, נתתי, טיפחתי והערכתי, ולא מגיעה לי הסכין הזאת בגב. הנה, תראו, אני מדבר על זה, ומיד נשטפים דבריי בנימה קורבנית. אני הרעיה הננטשת הקלאסית, שאיש אפילו לא טרח להזהיר אותה שהמצבר עומד למות. הייתי האחרונה לדעת.

למרבה השמחה, אין לי ניסיון עשיר בבגידות, אך ממה ששמעתי, לפחות כשמדובר בבנזוג בוגדני, איש לא מצפה ממך שתחכה שעתיים למשאית שתבוא לגרור את האישה האחרת למוסך בפתח תקווה, כך שמהבחינה הזאת, זה אפילו יותר קל.

עמדתי שם השבוע, בחניון של חוף עלמה, עלמה במצוקה, ולא האמנתי שזה קורה לי. כמובן שהייתי לבוש בבגד הים הקצרצר שלי ובגופיה צהובה מחוררת מרוב כביסות, ואלמלא השיזוף המושלם, עוד היו חושבים עוברי אורח שבכוונתי לגנוב את האוטו הזה ומטלפנים למשטרה. שירותי הדרך, שבמהרה התגלו כשוקת שבורה בכל מה שנוגע לחילוץ, ביקשו לברר האם יש לי טסט בתוקף. ובכן, אין לי. היה לי, והוא פקע שבוע קודם.

אחר כך שאלה המוקדנית האם האוטו תקוע בפארקינג. ודאי שתקוע בפארקינג. תבנית נוף בעליו.

"אז תוך שעתיים תגיע ניידת לחלץ אותו מהפארקינג, ואחר-כך תוך שעתיים יבוא הגרר למוסך".

"אני בן 34", התחננתי, "אין לי ארבע שעות לחלק לך. אני משאיר את המפתח בתוך האגזוז, והולך מפה. אני זמין בנייד".

תשובתה הייתה מפתיעה: "אני לא יודעת אם אני יכולה לאשר לך את זה".

"לא ביקשתי שתאשרי לי את זה".

"אני צריכה לבדוק", הטעימה, "עם מישהו בכיר יותר, לפני שאני יכולה לאשר לך להשאיר את המפתח".

"תבדקי מה שאת רוצה עם מי שאת רוצה, ואני מאחל לך שיאשר לך בחיים האלה כל מה שתבחרי לעשות. אני, מזה זמן כבר, מאשר לעצמי".

מפגן ההעצמה הפסיכולוגי שהעליתי לא עשה עליה רושם, שכן יחסי הכוחות בינינו מובהקים מדי – לה יש גרר, ואני חצי עירום בחוף הים וצורח לטלפון. אז חיכיתי. מזל שהיה שם בר, ובו הטבעתי את יגוני הרב בשתי מרגריטות קפואות. הברמן במקום ריחם עלי ונתן לי סיגריות קאמל שקיצרו את חיי, ושאותן עישנתי בעצבנות כמו אלקסיס ככל שנקפו הדקות. חבורות קייטנים בני 12 שעברה שם זיהתה אותי והצביעה עלי. את לוח הכפל הם בטח לא טרחו עדיין לשנן, אבל את התוכנית המפגרת עם הנפילות שהנחיתי לפני שנתיים, הם דווקא זוכרים מצוין.

"אלוהים", זעקתי, "מדוע לא חננת אותי באומץ ליטול את חיי? מדוע לא נגלית לפני הבוקר וציווית עלי ללבוש מכנסיים עם כיסים? הייתי ממלא אותם עכשיו באבנים גדולות, וצועד לתוך המים". אך אלוהים התמיד בשתיקתו, והמנוע התמיד בשתיקתו, ולמולי התנפצו גלי הים, כמו יריקה ענקית בפרצוף.

*

נטול רכב ושקוע עד צוואר ברחמים עצמיים, גמרתי אומר לנסות ולהסתגל למעמדי החדש כאדם שנוסע במוניות. אם להמשיך את ההקבלה הרעועה לפרידה רומנטית, הפכתי לאיש שמוזמן לארוחות שישי בבתי חברים , כיוון שכולם מרחמים עליו כי מתפרקת לו המשפחה.

לא מעט השתנה ביקום המקביל של הנסיעה במוניות מאז ביקרתי בו בפעם האחרונה, אולי תודות לאפליקציית גט טקסי, שמאפשרת ללקוח להזמין מונית דרך הטלפון הנייד, ובכך לפסוח למעשה על ציר הרשע האמיתי של התחום הזה – הסדרנים. לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהזמנתי מונית, בלי שצרחו עלי קודם בטלפון "7 דקות" בטון שדומה לקללה. לא זאת אף זאת – הנהגים של גט טקסי כה מפורסמים באדיבותם ובפאסונם (או לפחות בריסון שכופה עליהם הנהלת החברה), עד שלעומת קלישאת נהג המונית גס הרוח שמאט לפני רמזורים וצורח במכשיר הקשר, הם ממש לורדים אנגליים.

ככלל, ייתכן שבשנים האחרונות עלה באופן כללי הסטנדרט השירותי בתחום המוניות קומה או שתיים, כי במפגשים המזדמנים שלי לאורך השבוע החולף עם נהגים שונים, כמעט ולא נתקלתי בסטריאוטיפים האיומים באמת. אתם יודעים, אלה שמדברים בדיבורית עם האישה הסתומה שלהם, שיחות שנשמעות בערך כך:

"אז מה קורה?"

בסדר. מה קורה?

"בסדר. הוא אכל?"

כן. מה קורה?

"בסדר. אני עם נוסע. ביי"

כאילו הפרעתי בחוצפתי לזמן האיכות שלהם יחד, לפני שהספיקו למצוא תשובה לתהיה הקיומית "מה קורה?".

ובכל זאת, כשאתה נטול בנזוג במהרה תגלה שקר שם בחוץ ואכזרי. הנה אם כן, שלושה סטוצים משונים שידעתי השבוע עם נהגי מונית, וגרמו לי להתגעגע לקשר מונוגמי עם רכב יחיד:

האקס פקטור – מהרמקולים ההיקפיים בקעה מוזיקה רועשת, לא חשוב מאיזו עדה, ואותה הוא ליווה בשירה מחרישת אוזניים, ונדמה לי שגם לחץ על דוושת הברקס מדי פעם לפי הקצב. פרפורמנס שלם. נתתי לו באפליקציה ציון של כוכב אחד, ולמחרת צלצלו אלי לבדוק מדוע. לסיימון קאוול זה לא היה קורה.

הלא שוכח, ולא סולח – לכאורה אכלן ראשים מהסוג המוכר, אך עשה זאת בסגנון אשכנז. כך למדתי שברחוב המקביל לביתי, גר אביו אחרי המלחמה, ושם הקים לו משפחה חדשה, במקום זו שלקחו הנאצים. לעולם יותר לא אתלונן על רעש מהשכנים.

הספרדי הכפול – ביקש שאורה לו את הדרך להרצליה (נתיבי איילון האלה, הם באמת חידה), ובכל זאת הפעיל גם את ה"ווייז". בכל פעם שהווייז הרעים: "פנה ימינה", הסתובב אלי ושאל: "נכון?", ואני עניתי: "נכון". ושוב – הווייז: "צא ביציאה הראשונה"; הוא: "נכון?"; אני: "נכון". ודאי בודק סמוי שנשלח מטעם גוגל לאתר באגים בווייז לקראת המכירה.

*

כמו במערכת חדשות משומנת, מתפרצת בזמן כתיבת שורות אלה הידיעה על כך שמכוניתי מוכנה. צלצלו עכשיו מהמוסך, חמודים, ואמרו ששולחים אלי נהג עם האוטו המתוקן. על הכל כבר סלחתי, על הכל. רק רוצה לראות אותו שוב, ולחוש את ההגה בין ידיי.

"אהוב יקר", אני שר לו בדמיוני את שירה של רונית שחר, "לא עצרתי אפילו לראות כמה זה עולה לי".

התשובה היא 2700 ₪. על הדרך בדקו והסיקו שהצמיגים הקדמיים שלי במצב מזעזע ופשוט חייבים להחליף אותם. ידעתי שיבוא יום ואשלם על כל הרייסים האלה שאני עושה בערבי שישי עם החבר'ה בשכונה. נו מילא, צמיגים חדשים, התחלה חדשה. הזדמנות שניה לאהבה.