מראש התנדבתי לתפקיד הבלתי-יוקרתי הזה רק כדי לתפוס תחת על השכנים שלי ולהוכיח להם איזה בניין משגשג היינו יכולים להיות עם המנהיג הנכון. וכמו בשיר המפורסם, אני התחלתי בדיחה, ולא השכלתי לראות כי הבדיחה על חשבוני. אני פני הכישלון.
נו מילא. גם ככה עברתי דירה. אני כמו הנערה החדשה בבית הספר שמשקרת לכל השכבה שהיא מחוננת ובתולה. אם מישהו שואל בבניין החדש, אני לא פחות מנשיא האגודה לתרבות הדיור.
כל זה היה הנכון עד לשבוע האחרון כששב עברי לרדוף אותי. חיי הם רומן של גרישם. כל הבושה והמבוכה שהנחתי מאחוריי נוקשות עכשיו אצלי בדלת. השבוע בזמן שישבתי בדייט, לא פחות, צלצלה אלי שותפתי האהובה לוועד הבית הישן. היא באמת אישה יקרה: למרות שלקתה באותה המוטיבציה הירודה לתפקיד שהייתה לי, התמידה במלאכתה, וגם במלאכתי, ולכן זה ממש לא יפה שסיננתי אותה. תהרגו אותי – החלטתי שזה לא רעיון טוב לשבת מול בחור ולשוחח איתה בטלפון בהתלהבות על הזקנה מכניסה ג' שעשתה הרחבה, ועל סיוד חדר המדרגות. זו לא בדיוק הדמות הסקסית שאני מנסה לשווק בדייטים.
כעבור עשר דקות הגיע מייל:
"היי", היא כתבה, "מה העניינים? נראה לי שפיזרת צ'קים של ועד הבית. אני מניחה כי הדבר נעשה בהיסח הדעת. אבקש כי תחזיר את הכסף, ואם עדיין נשארו לך צ'קים, כדאי שתשמיד אותם כדי למנוע טעויות נוספות".
בתחתית המייל הופיעו צילומי המסך של ההמחאות האמורות, כתובות בכתב ידי וחתומות בחתימתי, לפקודת כל מיני גופים ואנשים שונים בחיי, על סכום כולל בן ארבע ספרות.
"אתה בסדר?", הוא שאל, "אתה נראה ממש סמוק".
"בטח", צחקקתי בביישנות (דבר שאני עושה בדייטים), "זה מהצ'ייסר".
*
אני יכול לצחקק כמה שאני רוצה. בתוכי בכיתי. מחר הוא ודאי ישנה את הסטטוס שלו בפייסבוק ל"אין אה ריליישנשיפ וויז ברני מיידוף". יום אחד יתקל בקלסתרון פניי בעיתון הבוקר ויאמר לידידיו: "אתם רואים את הגנב הזה? יצאתי איתו פעם. כל הערב הוא שתה צ'ייסרים וצחקק כמו אוויל".
מה יש לי לומר כבר להגנתי? ברור שלא התכוונתי. כשעברתי דירה ארזתי את פנקסי הצ'קים של ועד הבית יחד עם פנקסיי הפרטיים, ומכיוון שיש להם אותו הצבע ואותו הלוגו של הבנק, נטלתי עמי את הפנקס הלא נכון ויצאתי לאחד ממסעות הבזבוזים שלי. גם הביטוי הזה – "פיזרת צ'קים" – מעלה ריח חזק של נכלוליות. אני יכול לראות את עצמי מככב בתחקיר מיוחד של רפי גינת. "רב-רמאי", הוא יכנה אותי, "ארכי-נוכל שפיזר בכל העיר המחאות חסרות כיסוי של ועד הבית, גזל את פרנסתו של המדביר האומלל, והותיר עשרות שכנים חסרי ישע שעדיין ממתינים לזיפות הגג".
"יותר אמנון לוי", תיקן אותי חבר כשסיפרתי לו על עסק הביש, "רפי גינת מתביית על כאלה שהתחזו לסוכני שב"כ והונו אלמנות עשירות. אתה יותר מזכיר פושע קטן שלקח לקשישה אלפיים שקל ובסוף לא תיקן לה את המקרר".
"זה בטעות", התחננתי לחיי, "אני נשבע שלא שמתי לב".
"אין דבר כזה 'בטעות'", ענה לי, "תשאל את הפסיכולוגית שלך".
הייתי שואל אותה בשמחה, אבל מכיוון שגם היא קיבלה את שכרה על חודשים אפריל ומאי בצ'קים של הוועד, מוטב שתדע כמה שפחות, אם וכאשר תעצור אותה המשטרה בחשד לשותפות לדבר עברה.
*
ודאי גם אתם תהיתם מיהו איש התקשורת הבא שיפול, אחרי שרון גל ועמנואל רוזן. לא צ'וטטתי עם שום קולגה באטרף ואז הפצתי את התכתובת, וגם לא השווצתי באוזניה של אף תחקירנית רועדת בנישואיי הפתוחים, ואז ביקשתי לפתות אותה בסדרת מסרונים מלוכלכים – ועם זאת, אני די בטוח שבמונחים פליליים, יש למעשיי אופי אפילו יותר חד-משמעי. עלוב, אך חד משמעי. אם אפנה לקושמרו ואבקש ראיון כפרה, סביר להניח שלא יטרח להחזיר לי צלצול.
ולכן, לפני קושמרו, צלצלתי אל שותפתי לשעבר לוועד הבית:
"היי", ברכתי אותה בנונשלנטיות מזויפת, ומיד ניסיתי לבלבל אותה באש ידידותית: "מה העניינים? איך בבניין? הדיירים מהדמי מפתח עושים לך בעיות? מה המצב של הדשא? בטח נורא מטופח. כל הכבוד לך. כאלה ימים חמים".
"אני מבינה שקיבלת את המייל", אמרה בענייניות, "אני לא בבית היום. אתה יכול להשאיר לי את הצ'ק בתיבה".
"חה חה חה", שחררתי אחד מצחקוקיי המפורסמים, שכידוע מפילים ברשת את כל הגברים בעיר, "איזו אי הבנה מצחיקונת, לא?".
"לא".
"בסדר, היום יגיע הצ'ק. רק תגידי בבקשה לזקנה מכניסה ב' שאם מתקשר אליה כתב משבעה לילות, שלא תספר לו על הפעם שנבחתי עליה שכאבי הגב שלה הם לא תירוץ להבריז מאסיפת דיירים... הלו?".
ניתקה.
כמובן שבאותו הערב מיהרתי לבניין עם צ'ק על כל הסכום שרוקנתי מקופת הוועד. כמובן שמיד כשהגעתי הבחנתי כי גם הצ'ק הזה, אלוהים שיעזור, נלקח מן הפנקס האסור, ולכן מיהרתי הביתה וכתבתי המחאה חדשה, הפעם ללא גוון פלילי, ושבתי לבניין הישן, והשארתי אותו בתיבה, וחמקתי בחסות החשיכה בחזרה לאוטו. על קצות האצבעות.