קרמבו מתוק
אתם יושבים? יש לי סטארט אפ חדש ומתוק | צילום: שחף הבר, גלובס
חברתי ר' חווה בימים אלה סוג של משבר אקזיסטנציאליסטי. אני בכוונה אומר "סוג של", כי למרות שמורכב הוא המשבר וכבודו במקומו מונח, השורה התחתונה שלו היא: "אנחנו חייבים למצוא דרך להתעשר". השורה האחת לפני התחתונה אגב יותר גרועה: "אני בכלל מסוג הבחורות שצריכות להתחתן עם גבר עשיר שיגיד להן מה לעשות". היא לא חלילה תומכת ברעיון כתזה לחיים, היא רק הכירה לטענתה בעובדה שבמקום לבזבז זמן על עצמאות וקריירה, צריכה הייתה להשקיע מרצה דווקא באפיק הזה.

אני כשלעצמי כבר עשיתי כמה סיבובים מסביב לבלוק, וחבל לי שהיא לא מבינה שגם הגברים העשירים ביותר שאומרים לך מה לעשות, בסופו של דבר היו רוצים שאת תהיי זו שתגידי להם. מה שכן, רעיונות כיצד להתעשר אני תמיד שמח לשמוע. השבוע חוויתי את הסוג הקשה ביותר של שברון לב, כאשר צלצלה אליי האישה מהבנק, ומרוב בהלה שכחתי לסנן אותה. המספר כרגיל חסום, הקול אותו הקול, אך הבשורות שבפיה מתוקות, כאילו על הקו אראלה ממפעל הפיס:

"רציתי להגיד", נשמעה מחויכת מתמיד, "שהכל בסדר".

"באמת?!", שאלתי, "אולי תקישי שוב את מספר החשבון? אולי את מסטולה או שאת צריכה משקפיים?".

"הכל בסדר", היא חזרה על שתי המילים היפות ביותר שנאמרו לי אחרי 'אני', 'אוהב' ו'אותך', "החשבונות מאוזנים, המשכורת נכנסה בזמן. נראה לי שבחודש הבא נתחיל לחסוך".

"נראה לי שבחודש הבא נתחיל לקנות נעליים, זה מה שנראה לי. תחסכי למצבה שלך אם מתחשק לך. נדבר בשמחות. ואם אני לא עונה, כנראה שנסעתי לאמסטרדם. ביי חמודה".

"אוי", היא אמרה. "רגע". רעד קל ברגליים, סחרחורת, קולות של קרח נסדק באזור החזה.

הטון שלה צונח לפתע בשתי אוקטבות: "אני בעצם רואה שבאחד ביוני פוקעת הלוואת הגישור שלקחת. אתה צריך להחזיר חמישים אלף שקל. יש לך חמישים אלף שקל?".

בטח, מה השאלה. היו לי שבעים אלף שקל, אבל השתמשתי בעשרים בתור פוסט-איטס כי נגמרו לי. עגמת נפש. התעללות של ממש. הבדיקות חזרו ואתה בריא כמו שור. אה, סליחה, נותרו לך חודשיים לחיות. אני בכלל לא זוכר שלקחת הלוואת גישור. זה לא משהו שזוכרים?

מיד התעורר אצלי החשד שעדנה מהבנק פשוט מאוהבת בי, וממציאה כל מיני חובות והלוואות כדי שיהיה לה תירוץ להתקשר אלי, ולקבל ממני צומי. לפיכך עניתי לה שהקליטה משובשת ושאני נכנס למעלית, אך עשיתי זאת בקול החושני שלי, שלא תצא מהשיחה וחצי תאוותה בידה.

*

אם כן, מיזם הכסף המהיר של חברתי המיוסרת ר' מסתמן נכון לעכשיו כמוצא היחיד. מיד אני אספר לכם עליו ותבינו למה אני מפנטז על הלוואת גישור נוספת, רק כדי שיהיה לי גשר לקפוץ ממנו לנהר.

"גלידונית אתה אוהב?", אומרת לי ר' בפתחה של הפרזנטציה אצלה בסלון. בדיוק הרגתי לה שני ג'וקים בחדר השינה, כיוון שדחתה את ההדברה ל"אחרי ה-15 בחודש".

"אוהב".

"אז דמיין עכשיו גלידוניות רגילות, רק שבתחתית שלהן, במקום השוקולד הרגיל, יש לך ביסקוויט של קרמבו".

(שתיקה)

"אתה קולט?", היא ממשיכה ומרימה לעצמה, "זה מדהים. זה כמו קוביית קרמבו קטנה מלאה בגלידה".

"במילים אחרות 'קוקילידה', מוצר שקיים להזכירך. עוגייה ועליה גלידת וניל".

"טיפש. זה משהו אחר לגמרי".

"זו קסטה".

"אתה מטומטם כמו קסטה. אלה גלידוניות עם הפתעה של עוגיה. אני קוראת לזה...", כאן היא עצרה ברוב טקס והשביעה אותי לסודיות, "קרמבונית".

"נשמע כמו סוג של מונית".

"הלוואי ומונית תדרוס אותך. אני גאונה, אתה לא מבין? אתה יודע מתי חשבתי על זה?"

"תני לי לנחש - בזמן שאכלת גלידונית".

"לא צריך. אני יכולה למצוא סלב האז-בין אחר שיצמיד את השם שלו לפרויקט".

"אהה. פרויקט. נניח ואני מבין את הרעיון, ובואי נתעלם מזה שאל"ף הגלידונית מספיק טעימה גם ככה, וב"ית הביסקוויט יכביד על המרקם העדין שלה ויפרק אותה – גם אז 'קרמבונית' זה שם ממש גרוע. מותר לי להציע שם אחר?".

"נו".

"יש לך גלידונית, יש לך תחתית – מה יותר מתאים מ'תחתונית'? הכי קליט. הנה: תני לי עוד תחתונית".

"אני שונאת אותך. שכל החיים שלך תאכל תחתוניות. אתה אגב מעדיף תחתונית של מישהי ספציפית, או שתאכל כל תחתונית שיגישו לך?".

*

ככל שניסיתי לא עלה בידי לרוקן את הרוח ממפרשיה. איפה. ביום שישי היינו במסיבה, ואז גילתה ר' שהמארחת מצויה בקשרי חברות עם מישהי ממשפחת שטראוס. בלי להסס, שטחה בהתלהבות באוזניה את רעיון הקרמבונית/תחתונית והוסיפה שלא תוותר על קניינה הרוחני, אך תסכים להתחלק ברווחים עם הקונצרן. משלא זכתה לתשואות הגרופות שציפתה להן, הודיעה לבעלת הבית כי בקרוב תוכל לרכוש את הפנטהאוז שלה וכנראה תדרוש ממנה להתפנות.

למחרת הלכנו לים לבהות בשקיעה. רוח קרה העיפה חול לתוך העיניים של הילדים המעצבנים שרצו על החוף, ואמהות עייפות אספו דליי פלסטיק ומעכו ברגליהן ארמונות נטיפים.

"זה כמו משחק מחשב", היא אמרה לי פתאום, "כשהייתי בת עשרים עברתי בקלות משלב לשלב, ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להמשיך. ועכשיו הגעתי לשלב 10 או 11 ואני מבינה שאין לי מושג".

ר' היקרה, לא את הכסף הגדול היא מחפשת, אלא את הנחמה. את רגע החסד בו ביסקוויט מתוק נשבר לך בפה לתוך גלידת וניל מצופה בשוקולד, ולשניה אחת כל מה שמסביב מפסיק להתקיים. גם לי לא הייתה מזיקה עכשיו אריזה משפחתית של קרמבונית/תחתונית, לסתום את החור השחור שהולך ונפער לי בבטן.

"ממש לא", היא מוחה. "אני רוצה את הכסף. דמיין איך נהיה בעוד עשר שנים. נשב בפנטהאוז שלי, נצפה בסרט ההוליוודי המבוסס על סיפורם של גדעון סער וגאולה אבן, ונאכל מלא קרמבונית".

"ונהיה מאושרים?"

"לא יודעת", היא עונה, "אולי לא מאושרים, אבל נהיה בסדר. נדע שהכל בסדר".