ישתחרר בקרוב? חגי פליסיאן
ברור שלא מדובר בפשע שנאה, הוא רצח אותם מאהבה. פליסיאן | צילום: חדשות 2
במסגרת עבודתי ברדיו, אני קורא מדי יום את ארבעת העיתונים הגדולים, כלומר "ידיעות", "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ". התוצאה: עוד לפני השעה שבע בבוקר כבר עשו עלי אינספור מניפולציות, ביקשו לערב אותי בשלל מריבות שאינני קשור אליהן, ובלבלו אותי ביותר מדי אינפורמציה ובפחות מדי אינפורמציה על כל נושא שבעולם. אלוהים, הייתי פשוט יכול להתקשר להוריי.

קצת מוזר להיזכר איך קפה ועיתון על הבוקר היו פעם דרך נעימה ונונשלנטית להתחיל את היום, משום שכרגע מדובר בהזמנה לבחילה. בכלל, יש לי איזו תיאוריה לפיה כל כך הרבה אנשים הפכו רגישים ללקטוז בשנים האחרונות, רק משום שנהגו לקרוא עיתון ליד הקפה שלהם, ואולי זה הדבר – ולא יותר מדי חלב בנס – שהופך להם את הבטן.

אני אומר את זה כקיטור כללי, וגם כקיטור מקומי על האופן בו מסוקר בעיתונים פיצוח הרצח בברנוער. כאילו ארבע שנים התאפקה התקשורת הישראלית נורא נורא יפה עם הדעות הישנות והעקומות שלה על הומואים ולסביות, אך מרגע שקם איזה שוטר, והציע שאולי דווקא לא שנאת הומואים עומדת מאחורי הרצח אלא נקמה נואשת של אח מודאג במי שאנס את אחיו, נשמו לרווחה כל ההומופובים. כעת הם אינם יותר רוצחים פוטנציאליים, הפשע הוא לא פשע שנאה, ומותר לחזור להודות שגבר ששוכב עם גבר זה סתם דוחה.

ראשית, ברורררררר. ברור שזה לא פשע שנאה. זה פשע אהבה. אני רק מדמיין איך נשבר ליבו של חגי פליסיאן כשנאלץ לירות בכל הילדים הנחמדים והאהובים האלה, במהלך חיפושיו הלגיטימיים אחרי האיש שפגע באחיו. לפני יומיים פורסם שאמר למדובב המשטרתי כי עשה זאת בשליחות התורה, כיוון שזו אוסרת משכב זכר. אם כן, זוהי נקמה אישית. משכב זכר פיתה את אחיו, משכב זכר לא צלצל אליו אחר כך, ועכשיו משכב זכר האפס צריך לשלם.

*

גם ההצהרות האחרונות של פליסיאן לא עושות רושם על אף אחד בעיתונות, ובעמודי החדשות היומיים ממשיכים באותו קו מטורלל ובלתי זהיר. זו אפילו לא מגמה, הרי אף אחד לא פרסם כותרת בסגנון "מותר לשנוא שוב הומואים". הנסיגה אחורה מהקו הברור של השנים האחרונות היא איטית – בניואנסים של בחירת המילים; בתזוזות של מילימטר בזווית של המצלמה המשקיפה על הפרשה. אבל כל החוטים הדקיקים האלה מתחברים יחד לרשת של קורי הומופוביה דביקה וקטלנית. תסמכו עלי, אני קורא ארבעה עיתונים ביום.

הנה כמה דוגמאות:

השימוש במילים "הקהילה הלהט"בית" הופסק. שלא לדבר על "הקהילה הגאה", כי במה יש להם להיות גאים? בסקס עם קטינים? חזרנו להיות "הקהילה ההומו-לסבית", מינוח עתיק שמתעלם לחלוטין מכל מיני דקויות לא חשובות, ומאחד את כל סוטי ישראל להגדרה אחת קצרה ונוחה.

או "עד המדינה הוא הומוסקסואל מוצהר" – כך נכתב בעיתון. הומוסקסואל מוצהר. וואו, איזו חיה נדירה ומשוגעת. הוא לא "הומו", או "הומו מחוץ לארון", הוא "מוצהר". מדהים שהסכים להצהיר על זה, כמו על סחורה גנובה במכס. שיהיה לו בהצלחה בגנים החשוכים שהוא מסתובב בהם עם ידידיו המוצהרים האחרים. אני חושב שהאחרון שהיה "מוצהר" היה סטיבן קרינגטון משושלת, וגם הוא כבר בטח בן מאתיים היום, וזה מכבר התחתן בקנדה עם בנזוגו המשעמם, ויש להם שלושה ילדים מעצבנים מתרומת ביצית.

או למשל הראיון שהובא ביום שני האחרון ב"ידיעות אחרונות" עם מי שלכאורה נאנס בסמוך לרצח, בעודו קטין. "בחיים בולבול לא נגע בי", הוא מדווח בעידון בפסקה הראשונה של הידיעה, "ואם היה נוגע בי, ישר היה נחתך הבולבול". קוראי ידיעות מחייכים בהזדהות. בשער אגב, הוא מצוטט כמי שאומר שהשוטרים האשימו אותו בכך שהוא הומו, והוא צחק להם בפרצוף. איזה הומו? חס ושלום! האיש חף מפשע.

וכמובן ישנו הלהיט הקליט והידוע שהתחיל את כל הכיף הזה – "הבכיר בקהילה". מונח כל כך מטומטם ואטום, שספק אם האידיוט שטבע אותו מבין בכלל כמה יש בו כדי לצמצם ולהקטין ציבור רחב של נשים וגברים, לכדי קבוצה דמונית סגורה בשולי החברה, שמונהגת בידי בכירים אפלים שאונסים ילדים. בכירים יש במשפחות פשע, לא אצלנו. וגם על עניין הקהילה אפשר להתווכח. וסליחה אם אני חוטא בדמגוגיה דומה, אבל למיטב ידיעתי מי שאונסים את בנותיהם ורוצחים את נשותיהם הם סטרייטים גמורים, ואף אחד לא חושב שזה מכתים את כל "קהילת הסטרייטים". גם לא כשהם "בכירים".

*

בארבע השנים מאז הרצח בברנוער הקהילה הלהט"בית (ואני משתמש במילה "קהילה" לא משום שאני מת עליה, אלא כי אין לי בראש אחת אחרת) הייתה קדושה. היינו מושלמים. זה לא נעים לומר, אך זו עובדה: חלק גדול מהוננו הפוליטי והחברתי הרווחנו בזכות אותו לילה נורא בו ההומופוביה זקפה את ראשה המכוער, ואנחנו הפכנו לקורבנות בתפירה עילית. כאלה שח"כים ממהרים להצטלם איתם, ואמנים רוצים להזדהות איתם. היינו אופנתיים ולוהטים וההכרה בזכויותינו הייתה הדעה הכי נכונה. אפילו כתבו על זה בעיתון.

אחת הסיבות שהומואים ולסביות מגנים כעת בלהט על ההגדרה "פשע שנאה" היא פחד ילדותי שמא נימצא לא ראויים לכל האהבה שקיבלנו, כי אם לא הייתה שנאה באותו לילה, הרי שאין שנאה הומופובית בעולם. כאילו מישהו תכף יגיד שנפלה טעות בקריאת הצוואה, ותחזירו את כל ההון שירשתם.

והאמת היא שזה בכלל לא משנה. זה לא משנה באיזו מילה יבחרו בלשי ובלשני המשטרה כדי לתאר את המניע. זה לא משנה אם עכשיו כל ההומופובים שהתחבאו בארון ארבע שנים ייצאו למצעד גאווה. היה רצח, הרצח פוענח, חבל שלא פוענח קודם. ארבע שנות התקרבנות זה הרבה יותר מדי. שום קהילה ושום ציבור לא יכולים לתפקד כקדושים מעונים לנצח. אנחנו רעים כמו כולם, וטובים כמו כולם, ויש בינינו פתייני קטינים, לצד אנשים נחמדים שחולמים להתחתן, ובטווח הרחוק, זו מסקנה הרבה יותר בריאה.

>> לכל כתבות המגזין