כלל בסיסי בתורת הוויכוחים, השכונתית כמו הממוסדת, הוא לגרור את היריב ל"איזור הנוחות" שלך. אם אתה מצוין בטריוויה היסטורית, קח את הוויכוח למתי נפל שאול על חרבו ומה היה צבע הסוס השחור של נפוליאון, כמו בדיחת הילדים. אם אתה מעולה במכניקה, צמצם הכל לבוכנות ומיסבים.
המהלך המנצח של משרדי הממשלה בכלל ומשרד האוצר בפרט, יהיה תמיד לשאול: "אבל מה בעצם אתם מציעים?". כשאנחנו נענה: כלכלה השמה את טובת האדם במרכז, המאפשרת חיים ולא הישרדות מעיקה, המפרנסת עובדים ולא בנקים וטייקונים, המספקת שירותים חברתיים בסיסיים ברמה נאותה ונותנת חיים בכבוד למוחלשים ולעניים, יסתכלו עלינו בעיני עגל וינודו לנו: "נאיביים שכמותכם! לא כך מתנהל עולם המבוגרים. אילו צעדים קונקרטיים אתם דורשים ומה המחיר שלהם?". גם את המצגת הפרטנית שנכין ניתן יהיה לרוקן מאויר באמצעות דקדוקי עניות של "כמה יעלה העובד הקהילתי שיארגן את האסיפה העירונית לשיתוף הציבור בנושאי דיור?".
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות
לא שאילו אינן שאלות חשובות ומועילות, אבל הן צריכות להישען על כיוון ועל חזון. כאשר המטרה והדרך ברורים, הקצב יכול להשתנות, מאילוצים כאלה ואחרים (תקציבים, לחצים חיצוניים, מפולות ורגעים קשים), אבל בסופו של עניין נגיע לתחנות שהגדרנו לעצמנו.
אם המטרה היא נתוני צמיחה נאים, איזון תקציבי וצמצום ממשלתי, הרי שאנחנו בכיוון הנכון. כלכלת ישראל שוברת שיאים בצמצום השקעה ממשלתית בשירותים חברתיים ומראה נתוני צמיחה מרשימים וריסון תקציבי. נתניהו הוא הסמל האולטימטיבי לאידיאולוגיה הזו, תלמיד מצטיין, אבל הוא רק ממשיך דרכן של ממשלות ישראל מאמצע שנות השמונים. אגב, דרך זו הוכיחה קריסה מוחלטת בארבע השנים האחרונות, אבל בואו לא נבלבל בעובדות.
אם המטרה היא חברה שניתן לרוב הגדול מאוד לחיות בה, לגר, ליתום, לאלמנה, לאיש הנגב, לעולה, לערבי, למזרחי, לחרדי ולכל מי שאיננו בעל תאגיד אימתני, הרי שאנחנו רחוקים מאוד. למעשה, אנחנו על מסלול שונה לגמרי, וככל שנאט או נאיץ, הסוף ידוע מראש: התרסקות. זהו עצם הוויכוח והמאבק בין חסידי הסדר הקיים ובין מי שרוצים, באמת ובתמים, לשנות אותו.
אין כמו גברים יהודים אשכנזים לטפל בבעיה מורכבת כזו
היגררות הממשלה לניהול פנקסי חשבונות בעת הזו, דומה למנהל כיבוי אש שעסוק באישור כל טיפת מים לכיבוי, בעת שדליקה עצומה מכלה את העיר עליה הוא מופקד. זהו מהלך ציני שמקווה להעביר עוד כמה רגעים בדיוני סרק על מספרים ו"לתפוס" את מובילי המאבק בפינה החישובית, כאילו פקידי האוצר לא טועים בכל בוקר וערב בחישוביהם, כי הרי מדובר בכלכלת מאקרו התלויה באנשים ונסיבות, ואילו, רחמנא לצלן, דינמיים.
ועוד עניין - מגירות הממשלה מתפקעות מניתוחים והצעות, של מכוני מחקר חברתיים (כמו טאוב ואדוה) ושל ארגונים לשינוי חברתי (הקואליציה לדיור בר השגה, המטה לתכנון אחראי, ידיד ועוד רבים ומצוינים). זה הזמן לאוורר מגירות ולא על מנת להתעלם, אלא מתוך קשב ובחינה אמיתית.
כל אילו צריכים להיות מבוססים על החזון, המטרה, אותם מאות אלפים סימנו במוצ"ש כ"צדק חברתי" ו"מדינת רווחה". כפי שאמר החתול הנעלם לאליס בארץ הפלאות: אם אינך יודעת לאן את רוצה להגיע, לא חשוב באיזו דרך תלכי. וכשלא חשוב לאן נלך, אני מוסיף, לעולם בעלי הזרוע ישתלטו על כל נתחי העוגה.
וטיפ אחרון לנתניהו: אם באמת היית מקשיב למה שמתחולל מתחת לחלון שלך בחודש האחרון, היית יודע שמינוי ועדת הידברות בת שבעה גברים יהודים, כולם מלבד אחד אשכנזים, ולהוסיף להם עוד גבר ואישה אחת לרפואה כמשקיפה, זה, איך נאמר בעדינות, לא ממש "סדר יום חדש" לישראל.