מסתננים בשכונת התקווה. ארכיון (צילום: חדשות 2)
ומי אשם במצב השכונות? הפליטים כמובן | צילום: חדשות 2

כשמפלגת "עם אחד" של עמיר פרץ התמודדה במערכת הבחירות של 2003, היא פרסמה מודעה קולעת. במודעה נטען ש"פתאום כולם הצמיחו שפם", ומנהיגי המפלגות שמחזרו שיח חברתי לצרכי בחירות, הוצגו כשאת פניהם מעטר שפם נוסח פרץ.

נזכרתי בכרזה הזו השבוע, כשראיתי את חברי הכנסת מקדימה וימינה מתחרים ביניהם על הדאגה לתושבי שכונות הדרום. חלקם ציינו בדאגה כי לתושבים אין עבודה. אחרים הזכירו את הדיור הדל או את חוסר הביטחון של הקשישים. בכל אשמים, כמובן, הפליטים והמסתננים.

השיח ה"מודאג" הדביק את כל שכבות המערכת הפוליטית והציבורית. הקריאה, המוצדקת כשלעצמה, "להבין" את תושבי השכונות, להזדהות עם מצוקתם ולהשוות בין ההתמודדות הקשה שלהם, לעומת שלוות תושבי רמת אביב, הפכו למובן מאליו, למס השפתיים הקבוע שיש לשלם בכל שיח בנושא.

כמי שמשפחתו, מכל צדדיה, מגיעה מ"השכונות", כולל שכונת מוקד העימות הנוכחי, שכונת התקווה, שמחתי לראות הבנה כה רחבה ועמוקה כלפי התושבים שם, ממש תור זהב של התעניינות רחומה, שמעולם לא נהינו ממנה.

עברו שישים שנה עד שנבחרינו, עיתונאינו ושאר אוחזי עט ומגלגלי שיחת סלון, גילו את החצר האחורית של מדינת ישראל. לפתע כולם מבינים את המצוקה הגדולה ואת הזעקה של תושבי השכונות למול ההצפה בפליטים ומסתננים, ולמצוקות הקיום שם.

החצר האחורית של ישראל

עד כאן הכל נכון, אבל תרשו לי להיות חשדן כלפי כל רחומי הלב החדשים. החצר האחורית של ישראל נוצרה במהלך של שנים של הסללה, הדרה והדחקה. פריפריות נתפסות ככורח טבעי בשיטה הקפיטליסטית, אבל גם בהן יש סימנים, והסימנים של הפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית של ישראל הם סימנים אתניים, גילאיים וצבעוניים, הסובלים מפערים גדולים במיוחד מהמרכז, בכל קנה מידה עולמי מערבי.

כל אלה הקוראים להעדיף את עניי עירנו, הם אלה שלא נקפו זרת לצמצום פערים וסיוע לתושבי השכונות, ולמעשה הפכו אותם לעניים. לדידם, עניי עירנו אולי קודמים, אבל לפניהם ברשימה נמצאים שועי הארץ, מרכז הארץ ועוד מי שהמפלגה חפצה ביקרם.

הפרויקט החברתי הגדול הראשון של ממשלת הליכוד הראשונה, ממשלת בגין, לאחר מהפך 77 היה פרויקט שיקום שכונות, שהצית את הדמיון וקשר את תושבי השכונות לברית פוליטית עם הליכוד. הפרויקט , שחוסל בשנים האחרונות על ידי ממשלות הליכוד וקדימה, הביא לתנועה החוצה מן השכונות של מי שניצלו את השקעותיו בחינוך, בקהילתיות ובתשתיות. הוא לא צלח לאורך זמן בהרמת השכונות עצמן מעבר לקוי העוני וההזנחה, והותיר בידי הנבחרים הנוכחיים עבודה למכביר.

היות ואנחנו מצווים לאופטימיות, יש לקוות שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה כל מי ששנים מעכו, דרכו ועקפו את השכונות וכעת יוצאים למאבק פופוליסטי על גבם. אלה יפקחו את עיני מי שידם על הברז לתוצאות אותה ההזנחה ויחוללו שינוי יסודי ומבורך. אשרי המאמין.

אבי דבוש מנהל את תחום התכניות בשתיל

>> הטור הקודם שלי: המחאה לא חוזרת – היא אף פעם לא הפסיקה
>> השרים לא מסתפקים בפחות ממכונית פאר