ביום ד' האחרון התפרסם דו"ח העוני השנתי. טלטלות החקיקה האנטי דמוקרטית, אי השקט בשווקים העולמיים והמהפכות הפוליטיות באירופה שטפו את הכותרות, ועמעמו את הרעש של "פסטיבל העוני השנתי". בידיעות המעטות שכן פורסמו, הממשלה ביקשה להדגיש את הירידה הקטנה בשיעורי העוני הכלליים וסימנה לעצמה סוג של הישג ושינוי מגמה.
במבט מעט יותר מעמיק התמונה שונה. הנתונים מציבים, עדיין, את ישראל בתחתית הטבלה בכל הנוגע למדינות ה-OECD. שיעורי העוני בישראל גבוהים בלמעלה פי 2 מהממוצע במדינות ה-OECD, יותר משיעורי העוני בכלל מדינות המערב. שיעור העובדים העניים נותר אף הוא בשמיים.
בנוסף, התגלתה מגמה מדאיגה של עלייה משמעותית בקרב הצעירים העניים. מדובר לרוב באנשים עובדים ובעלי משפחות. המשמעות היא הרת גורל: יצירת מלכודת עוני, לתוכה שוקעים ילדיהם של אותם האנשים. הורים צעירים הם מי שצריכים לעמוד בשיאי ההוצאה המשפחתית - אלה שנים של השקעה בתשתיות דור העתיד, מצרכים פיזיים כמזון ראוי, ביגוד, שירותי בריאות ודיור נאות ועד צרכים התפתחותיים אחרים, ובראשם החינוך.
חשוב שנזכור כי האמצעי האפקטיבי ביותר לצמצום פערים חברתיים-כלכליים הוא השקעה בחינוך. במדינת ישראל, בה אי השוויון מרקיע שחקים ומהווה שיא במדינות המערב, החינוך הציבורי נחלש ביותר. הצלחה חינוכית מתבססת על השקעת כסף פרטי או השקעה של רשויות מקומיות משופעות באמצעים, וביותר ויותר מקרים – אין לא את זה ולא את זה.
כך, מלכודת העוני מושלמת. עדיף להיות עשיר ובריא, אומר הסלוגן, אבל אוי לאומה שילדיה הם עניים, רעבים ומשוללי השכלה.
הקיץ האחרון חשף באופן מטריד את שתי המדינות הקיימות בישראל: המדינה השבעה, בעלת האמצעים, שרואה בכסף הגדול חזות הכל ומשתמשת בכוחה כדי לשמר את הסדר הקיים ולייצר עוד כסף; ומדינה שנייה, מדינת הרוב, הנאנקת וחורקת שן ושורדת בקושי. המחאה הובלה על ידי מי שלא גומרים את החודש, אך דו"ח העוני חושף את אלה שלא מתחילים אותו. הדור הבא שלנו הוא דור שפוף ומוזנח, מוכה עוני. זו הפצצה האמיתית, זה האיום המשמעותי ביותר על עצם קיומה של החברה הישראלית.
האופטימיות מחייבת תקווה כי מימדי התופעה יובילו לגיבוש תכנית לאומית, רחבת היקף וארוכת טווח, לצמצום פערים-חברתיים. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.