כשהתבשרתי אתמול על הצו על תנאי שהוציא בג"ץ בתגובה לעתירת האגודה לזכויות האזרח כנגד חוק ועדות הקבלה, נזכרתי באמירה המפורסמת של גראוצ'ו מרקס: "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני". הביקורת העצמית של השנון באחים מרקס מצחיקה, אין ספק. אבל אם נתייחס לזה ברצינות, נבין שיש מחיר בהשתייכות או (נסיון השתייכות) למועדון סגור, בעל כללים מחמירים, שלא לומר שרירותיים, כתנאי קבלה.
ועדות הקבלה הפילו חללים רבים עם השנים, משפחות מצוינות שלא היו שמרניות/ לבנות/ עשירות/ בעלות השכלה פורמלית/ יהודיות/ חילוניות מספיק, פשוט לא התקבלו לישובים היושבים על האדמות של כולנו. למה? ככה. ללא קריטריונים אמיתיים, חובת הנמקה או סבירות, יושבים קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים ומבצעים סלקציה למועדון הסגור.
בדיונים הוצג החוק כחוק שמונע קבלה של ערבים לישובים הללו. זה נכון, אבל זה רק חלק קטן מהתמונה. מדובר כאן בדחייה של כל מי שהוא "אחר" בחברה הישראלית. האירוניה היא שרוב חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק, לא היו מצליחים לעולם להתקבל לקיבוץ. לפני מספר חודשים יצא לי לשוחח בשדרות עם קבוצת אמהות, בהמתנה משותפת לילדינו. הן דיווחו בפליאה האחת לרעותה על זוגות מקסימים משדרות שלא התקבלו להרחבות בקיבוצי האזור. במקרה זה האישי הוא, כמובן, הפוליטי, והמקרי הוא השיטה עצמה.
בעקבות הלחצים על החוק, בעיקר דרך עתירות לבתי משפט וחשיפה לתקשורת, נחקק חוק ועדות הקבלה שמעגן את פעולתן ומגביל אותה לנגב ולגליל, בהבטחה שלא להפלות על רקע דת, גזע ומין. מי שמכיר את המציאות השוררת בישובים, קורא את החוק עם כל קריצות העין שבו, כחוק המבקש לשמר את המצב הקיים. ניתן לקרוא את החוק באופן אופטימי - כחוק שמצמצם את כוחן של הוועדות ומשמש כלי לבחינתן. ניתן לקרוא קריאה יותר פסימית - הוועדות מקבלות, לראשונה, הכשר בחקיקה. אני שייך, בהקשר זה, לאסכולה השניה, ובכל זאת אני אופטימי.
למה אני אופטימי? כי אני יודע שניצחנו בדעת הקהל. במאבק שריכזתי בזמנו מול חברות הסלולר, ידעתי שניצחנו כאשר "ארץ נהדרת" הקדישה מערכון שלם לפגעי הקרינה מול תעלולי ההסברה של החברות. לאחרונה, "רמזור" הקדישה חצי תכנית לנסיונות הקבלה של הרוזנרים, הזוג המרכזי בסדרה, למושב "מצוין". כנראה שלמרות הדימוי העצמי שלנו על עצמנו כפראיירים, ניתן להוליך את רובנו שולל רוב הזמן, אבל לא את כולנו כל הזמן.