מכירים את הסיפור הידוע על זה ששאלו אותו למצבו במילה אחת? הוא ענה 'טוב'. בשתי מילים? 'לא טוב'. אז זוהי חלק מן האמת אצלנו בעוטף עזה רבתי ובברור חיל בפרט. שבוע קשה עבר על כוחותינו. מהניצחון המרשים של ברזיל על קולומביה לפני כשבוע ועד סוף שבוע מלחמתי, עם ישוב חצי מבוצר חצי סגור ומסוגר.
אבל זו חלק מהמציאות, כי אם נוסיף מילים אז הם יהיו "ועדיין מצוין". אילו הימים הגרועים והיפים שלנו. חכו רגע. שתו מים. אני מסביר.
נתחיל בחצי הכוס הריקה, כמנהגינו בימים אילו. בשני אחר הצהריים, כשליוויתי את בני הקטן וחברותיו לחוג שחיה, יכולתי עוד להתבדח עם חברת קיבוץ על העובדה שלמרות כל הבלגן מסביב, אנחנו עדיין בסוג של שגרה. באותו ערב, תוך כדי פעילות שלנו בשדרות, במענה לרציחות הנערים הישראלים והנער הפלסטיני, העניינים הסלימו ויצאו משליטה, לטובת עוד מבצע וסבב מלחמתי (כמה מבצעים ועדיין המוצר לא ממש אטרקטיבי). למחרת בלילה, כבר נפגשנו להקרנת חצי הגמר של ברזיל נגד גרמניה. היינו מרוצים מעצמנו על ההתעקשות לקיים הקרנה כזו, בפתח אחד המקלטים. המסוקים והפיצוצים נשמעו היטב, אבל זו הייתה הצרה הקטנה. על הדשא נבחרת ברזיל איבדה את עצמה לדעת, וקורטוב הנחמה שחיפשנו הפך לריסוק לב. המסקנה הייתה ברורה: אם לשחקני נבחרת ברזיל היה רבע מהחוסן המנטלי של תושבי ברור חיל והאזור, מצבנו היה שונה לגמרי.
מכאן לא מדברים על זה. מבחינתנו המונדיאל הסתיים לאחר רבע הגמר המלהיב. בענייני כדורגל (שאכן זוכים למעמד כמו דתי אצל הברזילאים) אנחנו יכולים להתנחם רק במונדיאל שער הנגב. שם עלינו לרבע הגמר שיתקיים, ככל הנראה, בשש אחרי המלחמה.
והנה החצי המלא של הכוס: הקהילתיות. בה מתחיל ונגמר הכל. הפתגם האפריקאי שאימצתי כמוטו אומר "רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד: בחיים בכלל וללא ספק באזורנו הפריך, אנחנו רצים מרתון. הוא נגזרת של אלפי שנות אנושות, אלפי שנות עם יהודי, עשרות שנים למדינה ולקיבוץ (שהיה הראשון שהוקם מיד אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והיה מקום מושבו האחרון ופטירתו של רבן יוחנן בן זכאי, לפני אלפיים שנה). הוא נגזרת גם של ההבנה שאנחנו חיים חיים טובים, כאשר אנחנו יחד. בימים האחרונים קיימנו רשת צפופה של פעילויות ועזרה הדדית, המבוססת כולה על התנדבות מקומית. זו הדרך להגיע רחוק. הקהילתיות האיזורית אף היא כזו שמצאתי את עצמי מחזיק אצבעות לארגנטינה השנואה רק במחשבה על הנחת שהצלחה כזו תעשה לתושבי אור הנר הסמוך וליוצאי ארגנטינה אחרים באזור.
אנחנו הולכים יחד למרחקים, מתוך פיכחון לגבי התוחלת של המבצע, שהורס את שגרת החופש, ומכיל את זרעי הסבב הבא. מתוך זקיפות קומה על היותנו בני המקום ובני הארץ הזו, לטוב ולרע. כי אין לנו ארץ אחרת.