וכשערבים יותקפו ברחובות בטרור "תג מחיר" נפטיר: "קשקוש גמור. פרובוקציה של ערבים. ובכלל, טוב להם בישראל יותר מכל מדינה ערבית אחרת".
אלו, פחות או יותר, סוג התגובות לכל ניסיון להעלות את נושא הגזענות והאפליה העדתית כלפי מזרחים. המדריך הבלתי כתוב הוא לשלוף מיד מבט מזועזע "גם אתה מתעסק בשטויות האלה?". מיד אחר כך ' אז אתה מרגיש מקופח?'. שימו לב שהביטוי "קיפוח" שמור למזרחים. בניגוד לאילו המופלים וחשופים לגזענות, סקסיזם וכו', מזרחים "מרגישים קיפוח". משהו בגנים, כנראה. אם זה לא עוזר נשלף הטיעון המנצח "איך יודעים היום מי מזרחי ומי לא? כולם התערבבו" (ספרו על זה למישל מלכה, שזכה השבוע בתביעה מול תע"ש. מנהל משאבי האנוש שלהם הפטיר "מי זה הערס הזה?" כשקיבל את קורות החיים. כשמישל שלח אותם תחת "מישל מלכיאלי" הצעת העבודה הגיעה מיד).
משם מגיע הז'אנר הפוליטי. "יש אנשים עם אינטרס לעורר את העניין" ונפנוף ב"שד העדתי" (אגב, חשבתם פעם למה שד דווקא?). גם העובדות לא מבלבלות את המתנגדים. שכר הקטן בשליש למזרחים? פערי השכלה אדירים? חוסר ייצוג משווע בהנהגת המדינה, בפרסי ישראל, בבתי משפט, באקדמיה וכו'? כל זה לא עומד מול הטיעון הפרסונלי. "אבל היה לכם נשיא/ רמטכ"ל/ שופט" או כתבה תורנית עם מזרחי שלא הרגיש קיפוח.
מאיזה עדה אתה?
אז גם אני לא "הרגשתי קיפוח" ועדיין אני רואה אפליה עמוקה כאשר היא קיימת ומפומפמת בכל זירה חברתית שלנו. הפרסומות מוכרות משפחות אירופאיות וילדים תכולי עיניים. הסאטירה מלמדת שמזרחים הם עילגים וטיפשים (ודומים לערבים, כמובן) ואשכנזים מתוחכמים. המוזיקה המזרחית נחשבת נחותה (קראתם פעם את המילים של קרן פלס? מישהו הכליל את כל הפופ הישראלי? ולמה יש ז'אנר מזרחי וכל היתר ישראלי?). בסדרות הטלוויזיה, המזרחי הוא המאיים והפלילי. ועדת השטרות גילתה לנו שהיא לא מכירה משוררים מזרחים (המזרחים הרי לא הרימו ראש משאיבת המים וכריתת העצים). ועוד ועוד זירות ודוגמאות.
אז מה כן, שואלים אחיי האשכנזים ורבים מהמזרחים הרוצים לשים את העבר מאחוריהם? ראשית, להקשיב, להבין, לדעת. להוריד את מינון נפנופי האצבעות ואת הגדרת המזרחים ככאלה או אחרים (זכות הגדרה עצמית, לא?). להבין שמדובר במפתח אדיר לשינוי. מחנה המתנגדים לשיח מזרחי הוא המחנה של מי שזכו בפריבילגיות לאורך השנים ומפחדים לחלוק אותן. אל תצטרפו למחנה הזה, ההולך ופוגע בכולנו, אשכנזים ומזרחים כאחד. הצטרפו למאבק המזרחי, בכל המקומות בו הוא מאבק רחב לשינוי. לטובת מזרחים, נשים, חרדים, ערבים, יוצאי אתיופיה וחבר העמים. מאבק לטובת חילוץ הפריפריה ממקומה הקשה ומאבק בכל מי שמשמרים את ישראל כשיאנית הפערים והעוני. כשם שגברים מודעים מצטרפים למאבק הפמינסטי, לבנים משלבים ידיים עם יוצאי אתיופיה במאבק כנגד הגזענות, סטרייטים מגבים מאבקים נגד הומופוביה ועוד, גם מי שאינם מזרחים מלידה, מוזמנות ומוזמנים למאבק.
בילדות שלי באשקלון, לפני קרוב לשלושים שנים, היו שואלים אות "מאיזו עדה אתה?". הייתי תמיד עונה ומתעקש שהורי נולדו בישראל (למשפחות יוצאות לוב וסוריה) כי אין יותר עדות בישראל. הורי התמוגגו אז מנחת. אז חדשות מהמציאות: יש עדות. ויש אפליה. ויש הצטלבות קשה בין מוצא, מגורים ומעמד. והדרך היחידה לשנות את המצב עוברת בלהסתכל לגזענות בעיניים, גם אם כואב, ולחולל מאבק ושינוי עומק. וביחד ננצח.