אם היה לי שקל על כל פעם שביקשו ממני לנבא כיצד – אם בכלל – תיראה המחאה החברתית בקיץ 2012, יכולתי לממן כמה עצרות ענק ולהזמין את כ-ו-ל-ם. היות וכולנו מקדמים את המאבק החברתי- כלכלי בהתנדבות, לא נותר לי אלא ללטש תשובות מן המוכן לשאלות החוזרות ונשנות.
התשובה הנכונה לשאלה שנשמעה שוב ושוב בחצי השנה האחרונה, "האם המחאה תתחדש הקיץ?", הייתה ותישאר: "היא מעולם לא הפסיקה באמת". במהלך השנה נערכו אינספור הפגנות, אירועים, מעגלי דיון וישיבות תכנון. כל אחת ואחד מאיתנו מוזמנים בכל ערב לרוטשילד 69, לבית העם, לראות מקרוב את התסיסה. מאות אנשים בשישה-שבעה ולעיתים יותר כנסים, ישיבות עבודה, הרצאות וסרטים, מייצרים משם בסיס למהפכה החברתית הבאה. ובכל זאת, מי שרצו חיזוק ליכולת להוציא עשרות אלפי ישראלים, ללא תקציבי פרסום ואפילו ללא גב תקשורתי נוסח תקשורת קיץ 2011, קיבלו אתמול הוכחה מהדהדת.
מעבר לרייטינג
השאלה הבאה היא בדרך כלל: "איך זה ייראה?". לעיתים עומד מאחריה יצר הניבוי וההימור הישראלי, שמשמעותו: "כמה יצאו לרחובות? האם יישברו השיאים? האם נראה מיליון איש צועדים ברחובות ישראל?". זו שאלה שבאה היישר ממחוזות הריאליטי שלנו, שמתייחסת למחאה החברתית כאל עונה ("הקיץ") ואל הדרך למדוד אותה, כדרך רייטינגית קלאסית: ספירת ראשים.
לשאלה הזו יש מגוון תשובות. התשובה הראשונה, כמנהג היהודי, היא בשאלה: "מה את/ה רוצה שיהיה?". אחד המסרים של המאבק החברתי הוא שבידינו ליצור את המציאות בה אנו חפצים. לא עוד המתנה פסיבית למשיחים גואלים, אלא פעולה אקטיבית, סוחפת ומשנה.
השאלה הזו היא גם שאלת ה"צריך". מה צריך לקרות? זו שאלה עמוקה וכבדת משקל כלפי כל המעורבים בתנועה החדשה לצדק חברתי ודמוקרטיה. אידיאולוגיה רחבה היא יפה וחשובה. אך לא פחות חשובה היא תיאורית השינוי. האם צריכות לקום מפלגות צדק חברתי שיתמודדו בבחירות הבאות? האם דרושים מועמדים מוניציפאליים שירימו את הדגל? האם צריך לייצר תנועה בעלת מוסדות או להשקיע באינספור ארגונים והתארגנויות? האם להתמקד בביקורת ובמאבק, או גם ביצירת חלופות, נוסח קואופרטיבים, שכונות חברתיות וכו'?
זה לא זבנג וגמרנו
ההכרעה לא תבוא, לצערה של אונת הרייטינג שלנו, בזבנג וגמרנו. זה לא ספרינט אלא מרתון, והארה יש רק בספרי ילדים על הבודהה. התשובות יצמחו מתוך המגע האנושי, אירועי הרחוב, מפגשי הקבוצות, כנסי הפעילים והמילה הכתובה ברשתות המאבק השונות. אין לנו את הפריבילגיה להסתגר בבית ולשאול את השאלה באופן תיאורטי עד לקבלת תשובה מושלמת, שלא קשורה לשטח. מצד שני, אין לנו את הפריבילגיה לרוץ מהפגנה להפגנה ללא חשיבת עומק וללא תיאורית שינוי.
ונקודה אחרונה: הפעם, כנראה, התקשורת לא תגיע באותה קלות שהגיעה בקיץ 2011. לכן, אתם מוזמנים לחפור לתוך רשתות המחאה, נוסח J14, ומשם להבין את עומק והיקף התנועה שכמעט ללא ספק, תשנה את פני החברה הישראלית לעולמים.