ממקום מושבי, בעוטף עזה, קל להישאב לדרמה. הרי אנחנו חיים במרכז המערבולת, ואת המתיחות המדווחת בכלי התקשורת אנחנו חשים בתנועה הערה, בהודעות המקומיות על העלאת הכוננות, בהדי ה"יציאות" משטח ישראל לשטח עזה ולבסוף באזעקות וב"נפילות". קשה להימנע מהתחושה החריפה של מלחמה באזור מול חיים שגרתיים, מרחק כמה קילומטרים בודדים מזרחה או צפונה. התחושה הזו יכולה להביא לתסכולים, למשל מול בחירות הערוצים המסחריים בלוח משדרים נורמלי, הכפוף לשיקולים כספיים.
ובכל זאת, מקומם אותי השימוש האוטומטי בסדר היום הביטחוני, מבלי להיכנס לדקויות של האם ואיך להתמש בעוצמה הצבאית ועל חשבון מי. ברור שיש מי שמרוויחים ממסיבות העיתונאים בשטח ובחדרים הממוזגים. שרינו וראשינו תמיד אהבו להצטלם כך, בבטלדרסים גבריים, על רקע הדי חילופי האש. הבעיה היא שאנחנו מעניקים לנו את הנקודות על ההופעות הביטחוניסטיות הללו ונושאים אותם על כפיים, מתוך ציפיה למנהיגות סמכותית וחזקה ש"תביא פתרונות".
ביתר הזמן, הדרום והנגב, נותר שממה ושיממון. המספרים מוכיחים: אנחנו, כתושבי הנגב, חיים בממוצע כשלוש-ארבע שנים פחות מיתר אזרחי ישראל. ההשקעה במוסדות החינוך שלנו פחותה בחצי ויותר ממוסדות החינוך במרכז ובצפון. האבטלה עמוקה יותר. הפשע זוכה ליד סלחנית יותר. הרווחה מופרטת יותר וגם תשתיות התחבורה גרועות בהרבה.
זו לא גזירת גורל, זו יד מכוונת
זו איננה גזירת גורל, אלא יד מכוונת, או גרוע מזה, יד שאיננה מכוונת, אלא נגררת ונשרכת, נטולת חזון ונטולת יכולת לעמוד בפני היזמים, התושבים, ראשי הערים ומנהלי המוסדות במרכז. לשאלה "למה האחרונים תמיד בסוף?" יש תשובה מהדהדת בדרום.
זה איננו קיטור, אגב. הנגב מתעורר ומבין שאת השינוי נחולל רק בעצמנו. יש ניצנים יפים להתפתחויות שמייצרים הפיתוח המקומי והאזורי, על חשבון תפיסות פיתוח מן המרכז המניחות שיש "להציל" את תושבי הנגב הנחשלים.
אבל בינתיים, אל תגיעו בחזה נפוח להצטלם תחת כל שרידי קסאם ועשן יירוט "כיפת ברזל", ובכך להרוג את המאבק החברתי הבוער. אם אתם, נבחרי הציבור, באים בידיים נקיות, אני מצפה להתגייסות לטובת הדברים המציקים באמת, הפחות מצטלמים, אלה שמתחבאים מתחת לנתוני ה"צמיחה" המרשימים. הנגב זקוק לשקט ביטחוני, בזה אין ספק. אבל יותר מהכל, הנגב דורש צדק חברתי. ועכשיו.
אז לסיכום: פחות שרים ביטחוניים וגנרלים, יותר רופאים, מורים ועובדים קהילתיים. זה הכיוון שאליו אנו, תושבי הדרום, שואפים. ויפה שעה אחת קודם.